רבי נחמן מברסלב  - חגי ישראל - ברסלב שיעורי תורה חוק נתן - לימוד יומי בספר הקדוש חק נתן - ברסלב אלבום תמונות - תמונות ראש הישיבה ואלפי תמונות צדיקים תולדות ברסלב - תולדות רבי נחמן מברסלב זל ותלמידיו הקדושים ברכות מהרב - רבי יוסף שובלי שליט"א צור קשר - ישיבת תיקון המידות דחסידי ברסלב Breslev english site
מועדי ה' - פסח תשס"ו
חזרה לדף התפריט

אוצר היראה פסח


מועדי ה' פסח פסח ספירה ושבועות פסח ספירה ושבועות - מהדורא בתרא שלש רגלים מועדי ה' - שלש רגלים

מועדי ה' פסח

אות א

ימי ניסן הם ימי תשובה, כמו תשרי (ליקוטי-מוהר"ן סימן מט).

אות ב

ניסן הוא בחינת תקון הברית. ועל- ידי שמחה ממשיכין קדשת ושמחת ניסן בכל השנה כלה, וזוכין לתקון הברית, ולהנצל ממקרה לילה חס-ושלום (לקו"ת סי' ה).

אות ג

ההגדה של פסח הוא תקון הברית. על-כן אומרים ההגדה בקול רם, כי הקול מעורר הדעת, ועל- ידי-זה זוכה להתגלות הדעת, וזה עקר הגאלה; כי גלות מצרים היה על פגם הברית, שהוא פגם הדעת. גם היין של ארבע כוסות הוא תקון הדעת, שהוא בחינת תקון הברית (לקו"מ סי' כ).

אות ד

בפסח צועקין בתפלה (שם סי' רא).

פסח ספירה ושבועות

אות א

עקר הגאלה של יציאת מצרים ועקר הנסים ונפלאות שהיו אז, ששדד המערכה ובטל הטבע וגלה השגחתו יתברך בעולם, הכל נמשך מבחינת קץ האחרון, הינו מאור ההשגחה שתתגלה לעתיד, כי אז תתבטל הטבע לגמרי. וזה בחינת שבת, שהוא עלמא דאתי, שכלו שבת, שמשם ממשיך השם יתברך כביכול אור ההשגחה כנ"ל. ועל-כן גם פסח נקרא שבת, כמו שנאמר "ממחרת השבת", כי עקר תקף הנס של פסח נמשך משבת. ועל-כן קורין לשבת שלפני פסח שבת הגדול, על שם הנס, כי כל הנסים של יציאת מצרים, שנקראים 'גדולות' כמבאר בפנים, הכל נמשך משבת (הלכות נט"י שחרית, הלכה ב, אות ז).

אות ב

עקר בדיקת החמץ ובעורו הוא, שצריכין לבער כל הסברות הזרות הנמשכין מבחינת חכמת הטבע, ולידע בידיעה שלמה שהכל מתנהג רק בהשגחה לבד, ועל-ידי-זה מתבטלין כל הגליות וכל החשכות, כי כשנתגלה השגחתו יתברך בעולם אזי אין שום חשך כלל, כי עקר האור הוא השם יתברך, ואזי לילה כיום יאיר, כמו שיהיה לעתיד, בחינת "והיה לעת ערב יהיה אור". ועל-כן הלילה של בדיקת חמץ, בטול הטבע, קרא התנא 'אור לארבעה עשר' אור דיקא (שם אות ח).

אות ג

על-ידי שנזהרין מחמץ שבעת ימים ואוכלין מצה, על-ידי-זה נתגלה הדעת של אמונת ההשגחה, עד שיודעין באמת שגם הטבע בעצמה שהוא בחינת חמץ מתנהגת רק בהשגחתו יתברך לבד, כי השם יתברך ברא הכל ומנהיג ברצונו את הכל, ועל-כן אחר-כך התר לאכל חמץ גם-כן (שם אות יב).

אות ד

עקר מפלת מצרים היה בשעת קריעת ים-סוף, כי אז האיר השם יתברך השגחתו עלינו באור והתגלות גדול מאד, עד שכל הסטרא-אחרא שאחיזתה מבחינת הטבע נכנע ונתבטל מאד, וכלם נבהלו אז, כמו שנאמר: "אז נבהלו אלופי אדום וכו'". כי קריעת ים-סוף הוא בשני בחינות: שנבקע ים החכמה שלמעלה ונתגלה הדעת שהוא בחינת השגחה, כי זה עקר הדעת, ועל-ידי-זה בעצמו נבקע הים שלמטה, וכל הרשעים והסטרא-אחרא שהם כים נגרש, כלם נבקעו ונשברו ונתבטלו, וישראל עברו בתוך הים ביבשה, וכל זה על-ידי התגלות אור השגחתו, ואז נתגלה שבאמת גם הטבע בעצמה היא גם-כן השגחה. ועל-כן אחר שביעי של פסח וקריעת ים-סוף התר החמץ (שם אות יג).

אות ה

על-ידי שאלת "מה נשתנה" בליל- פסח, והאב משיב לו "עבדים היינו" וכו', ומספר לו כל הנסים שעשה השם יתברך עמנו בהוציאנו ממצרים על-ידי שגלה השגחתו יתברך בעולם, בזה מכניעין ומבטלין כל הקשיות של המחקרים הנמשכים מחכמת הטבע, כי על-ידי קשיא זו נתגלה ההשגחה, ונתבטל לגמרי כל הקשיות שלהם. ועל- ידי שאלת הארבעה בנים, שהם נגד ארבע מלכיות דקדשה כמובא, על-ידי- זה נכנעים ונתבטלין כל הארבע מלכיות דסטרא-אחרא, שאחיזתה מבחינת חכמת הטבע (שם אות יד).

אות ו

היין של ארבע כוסות הוא כי אז נתגלה ההשגחה, כנזכר לעיל, ואז היין בקדשה, ונתרומם הדעת על-ידו, בבחינת 'זכה נעשה ראש' ובבחינת יין המשמח, ויכולין לדבר ולספר ביציאת מצרים על- ידי היין הזה. וזה בחינת: אין אומרים שיר אלא על היין, כי כל הנסים נעשין על-ידי שהשם יתברך ממשיך השגחה מסוף העולם, בחינת עלמא דאתי, ואז יתער שיר בעלמא, ומשם נמשכין כל השירות שבעולם הזה. ועל- כן אומרים השיר על היין, כי אז נכלל היין בקדשה, בבחינת הדעת של השגחה, שהוא בחינת עלמא דאתי, שהוא בעצמו בחינת יין המשמח, כידוע (עיין אכילה, אות ט). ועל-ידי הארבע כוסות נכנעין כל הגליות של הארבע מלכיות, שיניקתם מבחינת הטבע (שם אות טו).

אות ח

עקר הכנעת הרוח גבוה בחינת גאות הוא על-ידי חדושי-תורה אמתיים, שהם בחינת רוח אלקים וכו'. ועל-כן בפסח, שלא זכינו עדין לקבלת התורה, צריכין לזהר מאד מחמץ, שיש בו אחיזת הרוח ואויר של עולם הזה ביותר, שעל- ידי-זה עולה בנפיחה, כי אז נאחז בהחמץ רוח הטמאה שהוא רוח גבוה, מחמת שעדין לא קבלנו התורה, שהוא הכנעתו כנ"ל, ועל-כן החמץ אז הוא בבחינת גאות ורוח גבוה, ואסור לאכלו אז, וצריכין לאכל מצה, שהוא בחינת התנוצצות המחין וכו' שזוכין על-ידי ראית פני הצדיק, שעל-ידי-זה זוכין לענוה אמתית; ועל-כן נקראת 'לחם עני'. ועל-כן אחר קריעת ים-סוף, שאז נמשך הארת קבלת התורה, כמבאר בפנים, אז התר החמץ, כי על-ידי התורה יכולין להכניע הרוח גבוה ולזכות שתהיה האכילה בחינת ענוה אמתית, שהיא עקר החיים בחינת חיים נצחיים (כמבואר בפנים), שזהו עקר תקון קדשת האכילה (הלכות תפילין, הלכה ו, אות יב; ועיין אכילה אות ו).

אות ט

מחין דקטנות אינם ענוה כלל, רק מעקמין הלב מהשם יתברך, וצריכין לזהר מזה מאד מאד, בפרט בתחלת ההתקרבות. וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כמבאר בפנים (שם אות לא; ועיין גאוה וענוה אות ז).

אות י

עקר הטהרה מזהמת מצרים הוא לטהר עצמנו מפגם הברית, שהוא פגם הדעת. ועקר הטהרה מפגם הברית הוא על-ידי טהרת המחשבה, לשמר את עצמו מעתה על-כל-פנים לבל תצא מחשבתו אל החוץ; ואפלו אם כבר יצאה, חס ושלום, אף-על-פי-כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר על-ידי שיחשב מחשבה אחרת לטובה, ואז ממילא תדחה מחשבתו החיצונה וכל ההרהורים, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן. וצריכין לזכר זאת היטב בכל פעם ולזהר מזה מאד מתחלת היום עד סופו, לבלי להתחיל להניח לכנס מחשבה רעה במחו חס- ושלום, ואם כבר נכנסה חס-ושלום, ידחה אותה כנ"ל, כי המחשבה היא בבחינת עמר ומדה, שאין שני מחשבות יכולין לכנס בפעם אחד. וזה כל ענין מצות ספירת העמר, כמבאר בפנים (שם אות לב).

אות יב

מצה הוא בחינת מן, בחינת השגחה, כי נאפית בחפזון, בלי רבוי תחבולות להחמיץ ולהטעים העסה, שזה בחינת בטחון בהשגחתו יתברך לבד בלי שום עסק ומלאכה, בחינת "וגם צדה לא עשו להם". אבל חמץ הוא בחינת טבע, בחינת השתדלות אחר הפרנסה על-ידי מלאכה ועסק; ומשם אחיזת הסטרא- אחרא של תאות ממון, עד שבאים לידי גזל ועשק על-ידי רבוי תאות ממון, שזה בחינת חמץ, בחינת "מכף מעול וחומץ". ועקר אחיזת הטבע, בחינת חמץ, הוא מדינים, כידוע. אבל כשממתיקים הדינים בשלמות, אזי מתהפך מדת הדין לרחמים, ואז נכלל הטבע בהשגחה, כי זוכין לאמונה שלמה, שגם הנהגת הטבע היא רק בהשגחתו יתברך, וכל הפרנסה והממון נמשך להאדם רק בהשגחתו יתברך, "כי לא ממוצא וממערב וכו'", ומה שצריכין איזה עסק והשתדלות, זהו מדרכי נפלאותיו יתברך שאי אפשר להבין.
כי השם יתברך שברא את כל העולם מאין ליש, הוא יכול להצמיח ולגדל התבואה ואילנות בלי נטיעת וזריעת האדם; רק שכך רצונו יתברך, שהאדם יעשה איזה עסק בשביל גדול התבואה והאילן, וכן שיעשה איזה עסק ומשא-ומתן בשביל פרנסה, אבל בודאי הכל ברצונו יתברך ובהשגחתו לבד. וכשזוכין להאמין בזה, אז גם העסק שעוסקין במשא-ומתן ומלאכה הוא בקדשה גדולה, בבחינת משא-ומתן באמונה, בחינת 'טוב תורה עם דרך- ארץ'. וזה בחינת אסור החמץ בפסח, עד אחר קריעת ים- סוף אז התר החמץ, עד שבשבועות מקריבין שתי הלחם מחמץ כל זה סובב והולך על ענין הנזכר לעיל, כמבאר בפנים (ברכת השחר, הלכה ה, אותיות יב יג).

אות יג

עקר הגאלה ממצרים ומכל הגליות הוא על-ידי בחינת פדיונות, שהוא בחינת המתקת הדינים, שעל-ידי-זה פדה אותנו ממצרים, בחינת "והפדך מבית עבדים" עקר הוא על-ידי הפדיון העליון הכולל, שהוא על-ידי בחינת עת רצון, שעל-ידי-זה נתבטלין ונמתקין כל הדינים. ועקר הארת העת-רצון הוא בשבת, כידוע. ועל-כן קורין השבת שלפני הפסח שבת הגדול, כי עקר הגדולות והנפלאות של פסח, הכל היה על-ידי העת-רצון של שבת (שם אות י יד).

אות יד

"חמץ" אותיות "מצח", בחינת מצחא דזעיר אנפין וכו', שמשם התעוררות כל הדינים, רחמנא לצלן; ומזה העקר אחיזת הסטרא-אחרא והקלפות בחינת שמד, אל אחר, כפירות וזנות, בחינת "מצח אשה זונה". ועל-ידי שנזהרין מאכילת חמץ בפסח, ועל-ידי מצות ספירת העמר, על-ידי-זה ממשיכין הארה והמתקה מבחינת מצח הרצון, ואז נמתקין הדינים שאחיזתם מבחינת מצח הנ"ל, על-ידי הארת מצח הרצון. ועל-כן אחר-כך התר החמץ, עד שעל-ידי-זה אנו זוכין בשבועות לבחינת התגלות מצח הרצון, שהוא בחינת פדיון העליון הכולל הנ"ל, שעל-ידי-זה כל ההמתקות, עד שמתגירין גרים ועולים על-ידי-זה משמד לרצון, שזה בחינת התקרבות ישראל להשם יתברך בשבועות על-ידי קבלת התורה (שם טז).

אות טז

על-ידי שיוצאין מגלות מצרים, שהוא ערות הארץ, בחינת תאות נאוף, ומקדשין את עצמן במ"ט ימי הספירה, שעל-ידי-זה נכללין במ"ט אותיות שיש בשמות השבטים, שזה בחינת קדשת הברית, כמבאר בפנים על-ידי-זה זוכין אחר-כך בשבועות לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה שתהיה בבחינת ברכה וסם-חיים הוא על- ידי קדשת הברית (הל' ברכת התורה ה"א).

אות יח

קריעת ים-סוף הוא בחינה שנתגלה אז הים-החכמה, וכל מים הזידונים נתגרשו ולא יכלו לשלט על ישראל, הינו שכל החטאים והעונות והפגמים, שהם בחינת מים הזידונים, לא יכלו לשלט אז על ישראל מחמת התגלות הדעת של התגלות אלקותו יתברך שנתגלה אז מאד, כמאמר רבותינו ז"ל, שעל-ידי-זה נצולין ישראל מעונות; וכל זה על-ידי שנבקע אז ים-החכמה דקדשה. ומחמת שמבחינת ים-החכמה הנ"ל, משם נמשך הפרנסה, כמבאר בפנים, על-כן אמרו רבותינו ז"ל: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף, כי משם נמשך הפרנסה (ק"ש ה"ג אות ו).

אות כ

עקר יציאת מצרים היא בחינת שבירת תאות ממון, ולזכות לתקון העשירות דקדשה. וזה כל בחינת הקרבן- פסח, ועל-כן בפסח נתתקן תאות ממון (הל' תפלה ה"ד אות יז).

אות כא

בפסח היתה הגאלה רק על-ידי אתערותא דלעלא, כי לא קבלו עדין את התורה. על-כן, אף-על-פי שמקבלין אז המחין בהארה גדולה מאד, כמבאר בכונות, אבל לא זכו עדין לקבל אור הכתר, שהוא בחינת המסדר והמישב את המחין, שעקר תקונו על-ידי עשית מצות ומעשים טובים הרבה בשמחה. ועל-כן אסור אז החמץ באסור חמור, כי שרש החמץ בקדשה נמשך ונשתלשל בבחינת תקון המסדר והמישב הנ"ל (עין 'אכילה', אות יא). ועל-כן בשבועות, שאז זכו לקבל אור הכתר על-ידי ההכנה של ספירה, על-כן מצוה אז להביא שתי הלחם מחמץ דיקא (הלכות נפילת אפיים, הלכה ד, אות י וכו').

אות כה

כל תקוותינו וכל גאלתנו ופדות נפשנו שאנו מקוים ועוסקים להמשיך עלינו בכל יום, בבחינת "קרבה אל נפשי גאלה", הכל הוא בכח הצדיקי אמת שהם בחינת משה, שהוא הגואל הראשון והאחרון, והוא מאיר בנו גם עתה בגלותנו, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, והוא מאיר בדרי מעלה ודרי מטה, ומקים ומחיה את כל אחד לפי בחינתו, ומחבר וכולל כל העולמות ביחד; וכל אחד כפי קרובו אל הצדיק הזה, כן מקבל ממנו הארה הזאת, שעל- ידי-זה כל תקונו לנצח. אבל כל זה אי אפשר להשיג בשכלנו האנושי בשלמות, רק שהצדיק מאיר בנו מרחוק ומרמז לנו כי ה' אתנו עדין, ואף-על-פי שכל דרי מעלה שואלין ומחפשין איה מקום כבודו, וזה עקר כל קיומם והשגתם, אף- על-פי-כן בודאי מלא כל הארץ כבודו ואין שום יאוש בעולם, כי השם אתנו ובמקומנו, ועל-ידי-זה הצדיק מעורר ומקים אותנו הפחותי מעלה, דרי מטה, שוכני עפר, בבחינת "הקיצו ורננו שכני עפר" דיקא.
אבל אסור לכנס בכל זה בקשיות ותרוצים וחקירות יתרות, כי סיג לחכמה שתיקה, בפרט בתחלת ההתקרבות, וכל זמן שהוא אצלו בחינת התחלה כפי מה שיודע בנפשו, כי אחר שחזר וקלקל, בודאי צריך לחזר ולהתחיל מחדש, ואז בודאי כפי מדרגתו השפלה בודאי אי אפשר לו להבין ולהשיג הכל על בריו, רק שהצדיק מאיר לו באפן שיוכל להתחזק באמונה, עד שיזכה על-ידי-זה להארת הרצון, שהוא עקר התכלית. וזה בחינת אסור חמץ בפסח, שלא להחמיץ המח כלל בחקירות וקשיות, ואז זוכין כל ישראל לקבל על- ידי משה רבנו, עליו השלום, המחין הגדולים, שהם בחינת כלליות העולמות והארת הרצון, שכל זה הוא בחינת הקרבן-פסח ואכילת מצה. ומחמת שהמחין שהם בחינת כלליות העולמות, הם בחינת שלום, כי נעשה שלום וכלליות ואחדות אחד בין כל העולמות, דרי מעלה ודרי מטה, ובין גוף ונפש. וכבר מבאר במקום אחר שהשלום הוא בחינת רפואה, ודרך הרפואה להתלבש במרירות, בבחינת "הנה לשלום מר לי מר". ומשם נמשך כל המרירות שצריכין לסבל קדם שזוכין להתקרב לנקדת האמת, ומניעות מחמת ממון, ויסורי הגוף וכיוצא, ועקר המרירות הוא ממניעות המח, שהם בחינת הקשיות והבלבולים המעקמין את הלב מאד, שזה בחינת "וימררו את חייהם וכו'".
אבל מי שרוצה לחוס על עצמו ולמלט נפשו מבאר שחת ומטיט היון, הוא צריך לידע שבהכרח שיסבל מרירות אלו כפי בחינתו, ושעל-ידי זה דיקא יזכה לבחינת שלום ורפואת נפשו בשלמות. וצריך לידע ולהאמין, שהשם יתברך שולח לו המרירות ברחמנות ובחסד גדול, ואינו שולח לו המרירות כפי עונותיו ופגמיו, רק כפי יכלתו שיוכל לסבל, ועל-ידי-זה הוא מודה ומשבח להשם יתברך על המרירות בעצמו שהוא ברחמים רבים, ומודה על זה להשם יתברך בשירות ותשבחות, בחינת "בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר", ועל-ידי-זה זה בעצמו נמתק המרירות. וזה בחינת מרור של פסח, שנמתק על-ידי הטבול בחרסת (נט"י לסעודה, הלכה ו, אותיות טו טז יז).

אות כו

כל סדר השלחן שתקנו קדמונינו ז"ל בלילות הראשונים של פסח, הכל הוא בשביל להמשיך המחין והדעת, שעקר שלמותן לזכות על-ידי-זה להארת הרצון, שזה עקר קדשת אכילת ישראל. אך מחמת שבפסח היתה הגאלה והמשכת המחין שלא על-ידי אתערותא דלתתא, על-כן צריכין לשתות שני כוסות של יין קדם הסעודה, וכן שתי רחיצות, וכן שתי בציעות, ובין שני הכוסות ושתי הרחיצות ושתי הבציעות מרבין לספר חסדי המקום ביציאת מצרים, ושמתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשו קרבנו המקום לעבודתו; מה שבשאר שבתות וימים טובים אין שותין קדם הסעודה רק כוס אחד של קדוש, וכן רחיצה אחת וכן בציעה אחת, ועכשו הכל בכפל? מחמת שהוא בהתחלה ורק בבחינת אתערותא דלעלא, על-כן אי אפשר להמשיך המחין והארת הרצון, שהוא בחינת אכילת מצה, כי אם על-ידי סדר זה. וזה בחינת מה שמבאר בכונות, שכוס ראשון של קדוש הוא כנגד עולם האצילות, וכוס שני הוא כנגד עולם העשיה, כי בעולם העשיה, שהוא תכלית מדרגה התחתונה, צריכין להמשיך דיקא אור האצילות, שהוא המדרגה העליונה שבכל הארבע עולמות.
נמצא כי השני כוסות הם בחינת כלליות העולמות עליון בתחתון וכו', שמשם נמשך בחינת הארת הרצון הנ"ל, ועל-כן מרבין לספר ביציאת מצרים, כי כן הוא בכל אדם, שכל זמן שאינו זוכה במעשיו לכלל העולמות עד שיזכה להתכלית הנ"ל שהוא הארת הרצון בשלמות, צריך על- כל-פנים להרבות מאד בספור חסדי המקום ונסים ונפלאות שעשה עמו השם יתברך, להוציאו ממקום שהוא ולקרבו להצדיק האמת, ולהודיע לו על-ידו כי עדין השם עמו ולא יעזב את חסדו ממנו לנצח, שכל זה הוא בחינת ספור יציאת מצרים שבכל זמן ובכל אדם, ועל- ידי-זה דיקא יזכה להארת הרצון בשעת האכילה. וכל סדר האכילה של פסח והשתי כוסות שאחר האכילה, הכל הולך וסובב על ענין זה. ועל-כן מסימין בסימני הסדר של פסח: קדש וכו' נרצה, כי על-ידי כל סדר התקונים של סעודת ליל-פסח זוכין להארת הרצון (שם אותיות יט כ וכו').

אות כז

מה שאוכלין כרפס, שהוא מין ירק, קדם הסעודה, ואחר-כך אחר כוס שני אוכלין מצה זה מרמז על תקון חטא אדם הראשון, שבתחלה נאמר בו "ואכלת את עשב השדה", ונזדעזעו איבריו, עד שאמר לו השם יתברך אחר- כך: "בזעת אפיך תאכל לחם", שרמז לו שעל-ידי יגיעות ועבודות של תורה ומצות, על-ידי-זה תתברר האכילה ממאכל בהמה לבחינת מאכל אדם, שיזכה על-ידי-זה להארת הרצון כנ"ל (שם אותיות כב לב).

אות ל

כמו שבים הגשמי אי אפשר לכנס בו מרבוי מים השוטפים, ואי אפשר לעבר עליו כי אם על-ידי אניות העשויים בחכמה ואמנות גדול, וגם צריכין מנהיג הספינה, שידע היטב איך להנהיג הספינה כפי השעה, כפי הרוחות שמנשבין; ועקר שלמות החכמה אי אפשר לבאר היטב כל- כך, כי אם בבחינת רמזים, כי אי אפשר ללמדו איך יטה וינהיג החבלים והתרן והספינה בכל עת כפי הסבה והזמן, רק צריך להבין בעצמו כפי נטיות הרוחות; ולפעמים מתגבר הרוח-סערה עד שאין מועיל שום חכמה, כי אם לצעק אל השם כמו-כן ממש ברוחניות, למי שרוצה לכנס לים החכמה, שאי אפשר לכנס בו כי אם על-ידי צדיקים אמתיים, שהם בחינת "יורדי הים באניות וכו'". וצריכין מנהיג אמתי שידע כל הדרכים והנתיבות שבים החכמה, בבחינת "הנותן בים דרך", ויעשה אניות בחכמה ואמנות נפלא לעבר ולשוט עליהם בים החכמה. ועקר שלמות החכמה אי אפשר לבאר, כי אם על-ידי רמזים, שהם בחינת הידים שבים החכמה, הנמשכין מבחינת שתיקה של החכם. כי מי שאינו מקבל מרבו שהוא בחינת משה את בחינת השתיקה, שהוא בחינת צמצום ומחצות השכל, שלא יכנס להשיג יותר מדי ובמפלא ממנו, ולא יכנס בחקירות וקשיות ותרוצים וכו', רק יסמך על אמונה, וירצה לכנס בים החכמה בודאי ישקע ויטבע בתוך הים ברוחניות וגשמיות. וזה היה עקר הנס של קריעת ים-סוף, שנבקע להם בכח וזכות משה רבנו, עליו השלום, ים החכמה ברוחניות, וזכו לעבר בו בשלום. ועל-כן היה באמת אז התגלות הדעת מאד, כמאמר רבותינו ז"ל: ראתה שפחה על הים וכו';
וכמו-כן נבקע להם הים בגשמיות ויעברו ביבשה בתוך הים. והעקר היה על-ידי שהאיר עליהם בחינת שתיקה, לבלי להרהר אחר מדותיו יתברך, בחינת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". וזה היה בחינת אתערותא דלתתא שלהם, ועל- ידי-זה זכו שנזכר להם זכות אבות וזכות יוסף, עד שעברו הים בשלום. וכמו-כן גם עכשו, שארך עלינו הגלות מאד, ותהי האמת נעדרת, וסר מרע משתולל, ויראי חטא נמאסו, ועל-פי-רב אנשי אמת הם נרדפים מאד מחמת הקטגוריא שבין התלמידי חכמים בעצמם. ועקר התקון הוא לבלי לכנס בחקירות וקשיות ותרוצים כלל, רק להסתכל על האמת לאמתו, ולשמר את עצמו לבלי להלכד ברשת הרודפים בחלקלקות לשונם ובחכמתם וליצנותם, אשר כל זה קשה מהרדיפה בגשמיות, כי מניעת המח קשה מהכל, ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, כמאמר רבותינו ז"ל, ולדם ולשתק ולצפות לישועת השם, עד שעל-פי-רב על-ידי הדומיה והשתיקה יבער לבו, עד שיצעק ויתפלל להשם בהשתוקקות נפלא מעמק הלב, עד ישקיף וירא ה' מן השמים. וזה בחינת: לכן המשכיל כעת ידם, ונאמר: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", וכמוהו רבים (שם לט מא מד).

אות לא

גלות מצרים כולל כל הארבע גליות הנמשכין מהארבעה יסודות, הינו מהתגברות הגוף והחמריות שבאדם, שזה בחינת שכחה. וכשיוצאין מהגליות הנ"ל, שזה בחינת יציאת מצרים, הינו שנכנעין הארבעה יסודות, אז נתעלה הנפש וזוכין לזכרון. וזה בחינת מצות זכירת יציאת מצרים. ואז עולה גם היין מבחינת שכחה לבחינת זכרון, כמבאר בפנים. וזה בחינת הארבע כוסות של פסח, שהם כנגד ארבע לשונות של גאלה, שהם בחינת הכנעת הארבעה יסודות, שעל- ידי-זה נתעלה הנפש והזכרון, שזהו בחינת יין בקדשה עין פנים (הל' ברכת הפירות, הלכה ג, אות י).

אות לב

יציאת מצרים הוא בחינת תשובה, שהוא בבחינת בינה, שמשם כל בחינות יציאת מצרים, שהוא בחינה שיוצאין ונולדין המחין שהיו בהעלם ובעבור על-ידי החטאים, שמשם כל הגליות, ועכשו נולדין ונתגלין המחין והדעת, דהינו שמתחילין לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, שכל זה בחינת תשובה. ועקר התשובה הוא לזכות לבחינת עיל ונפק, שהוא בחינת 'בקי ברצוא בקי בשוב', בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"; דהינו שבכל מה שיעבר עליו יהיה מתחזק לשאר על עמדו, ולא יניח עצמו לפל לעולם אפלו אם יעבר עליו מה, כי גם בשאול תחתיות יכולין למצא אותו יתברך, בבחינת "ואציעה שאול הנך". וזהו עקר דרך התשובה, כי שני פעמים בקי הנ"ל הם גימטריא "דרך", שזה בחינת "הנותן בים דרך" (עין פנים). אך בשעת יציאת מצרים לא זכו עדין לדרכי התשובה בשלמות, ועל-כן הכרחו לצאת בחפזון, כי עדין לא היו ראויין לגאלה, וכל הגאלה היתה רק בבחינת אתערותא דלעלא, שהאיר עליהם השם יתברך ברחמיו אור גדול מלמעלה לפי שעה, כמובא, שזה בחינת 'רצוא', בחינת 'עיל' לבד; ואחר-כך חזר ונסתלק תכף הארה הזאת, והצרכו לחזר ולזכך ולטהר את עצמן מטמאת מצרים בהדרגה, כסדר, שזה בחינת 'ושוב', בחינת 'נפק', שאז עקר הנסיון של האדם. כי כן מתנהג השם יתברך עם כל אדם, שבתחלה כשרוצה להתקרב להשם יתברך, מאירין עליו מלמעלה אור גדול ומסיעין לו מלעלא, ומתחיל להתפלל בחיות והתלהבות וכו'; אבל אחר-כך נופל מזה, ועובר עליו מה שעובר, ואז הוא בבחינת 'ושוב', בבחינת 'ונפק', ואז צריך להתחזק ביותר בלי שעור, וצריך להיות בקי בזה היטב היטב, לבלי להניח את מקומו כנ"ל. ומחמת שבשעת יציאת מצרים לא זכו עדין לבקיאיות אלו בשלמות, והיתה הגאלה רק בחינת 'רצוא', שהוא בחינת חפזון, על-כן צריכין לאכל מצה, שנאפית בחפזון; עד אשר אחר-כך מתחילין לספר ימי הספירה, ומטהרין את עצמן מטמאת מצרים בהדרגה כסדר, ואז מתחילין להמשיך בחינת בקי בשוב.
וזה עקר בחינת קריעת ים-סוף, שהוא בחינת תקון מחין דקטנות מאד, כמבאר בכונות; כי אז היו ישראל בדחקות גדול מאד, כמו שכתוב: "יונתי בחגוי הסלע" וכו', כמו שדרשו רבותינו ז"ל, ועל-ידי שהתחזקו את עצמן באמונה גם אז, בקטנות ושפלות ודחקות כזה, ותפסו אמנות אבותם ויצעקו אל ה', וקפצו לתוך הים על- ידי-זה השלימו דרך התשובה, שהוא בחינת 'בקי ברצוא בקי בשוב', מאחר שזכו להתחזק באמונתם אף-על- פי שעבר עליהם מה שעבר, ועל-ידי-זה זכו לקריעת ים-סוף, שהוא בחינת "הנותן בים דרך", דרך דיקא כנ"ל; ואז אחר-כך התר החמץ, כי אין צריכין לאכל עוד מצה, שהוא בחינת חפזון, כי כבר זכו לשני הבקיאיות הנ"ל, שעל-ידי-זה מתקנין גם כל המחין דקטנות הנאחזין בבחינת חמץ, כמובא. ועל-כן התר החמץ על-ידי קריעת ים-סוף, שהוא בחינת "הנותן בים דרך", בחינת דרך התשובה הנ"ל (שם הלכה ה, אות ו).

אות לג

גדול הפרות והצמחים בכל שנה הוא בחינת מציאת האבדות, הינו הניצוצות הקדושים שנאבדו ונדחו למקום שנאבדו ונדחו על-ידי התאוות רעות, שצריך כל אחד להשתדל לחפשם ולבקשם מאד. והשם יתברך ברחמיו מסבב סבות בתחבולותיו, שעל-ידי כח הצדיקים והכשרים שבכל דור, שעל ידיהם נתבררים ונמצאים בכל עת אבדות הרבה מהאבדות הנ"ל. וזה בחינת גדול הצמחים שבכל שנה, שכל צמיחתם וגדולם הוא כפי ברור האבדות הנ"ל, שרבם נעלמים בהפרות והצמחים; כי הניצוצות, שהם בחינת האבדות הנ"ל, אי אפשר לבררם בפעם אחת ולא בשנה אחת, רק צריכים ברורים הרבה וחפוש ובקשה הרבה, בכל יום ובכל שבוע ובכל חדש ובכל שנה, וכמובן מזה בכתבי האריז"ל, ומשם גדלים כל הפרות והצמחים בכל שנה. ועל-כן הקבע פסח בזמן האביב, כי הגלות הוא בחינת אבדה, כמו שכתוב: "ואבדתם בגוים" וכו', וכתיב: "צאן אבדות היה עמי"; והגאלה היא בחינת מציאת האבדות ותקונם; ועקר תקון נפשות ישראל הוא כפי מציאת ותקון האבדות שהם הניצוצות, שזה עקר תקון האדם לברר ניצוצות, דהינו למצא האבדות. ומחמת שישראל באותו העת של גאלת מצרים, הגם שכבר נתתקנו ונתעלו על-ידי מציאת אבדות הרבה, אבל עדין לא נמצאו כלם, וגם אותם שנמצאו, עדין לא נגמר תקונם בתכלית השלמות; וגם התקון לא היה על-ידם בעצמם, כי אם בחסדו הגדול, שהאיר עליהם אור גדול מלמעלה שלא בהדרגה ושלא כסדר, כמובא בכונות.
וזהו בחינת חדש האביב ממש, שבו יצאו ממצרים, כי אז בזמן האביב התבואה והצמחים קרובים וסמוכים מאד לגמר תקונם ובשולם, אבל עדין לא נגמרו לגמרי, שזה בחינת שעדין לא נגמר ענין מציאת האבדות בשלמות. והשם יתברך ברחמיו דלג על הקץ וגאלם מיד בחפזון, כי ראה שאי אפשר להמתין עוד, כי אם יתמהמהו עוד, חס ושלום, יאבדו האבדות לגמרי, ועל-כן הופיע עליהם אור גדול מלמעלה וגאלם מיד, אף-על-פי שעדין לא נגמר תקונם בשלמות, ומחמת זה עבר עליהם באמת מה שעבר, כל הגליות והחרבנות אף-על-פי-כן, על-ידי הארת הגאלה שהיה אז, על-ידי-זה החיה אותם האבדות ונשאר בהם רשימה קדושה לנצח, עד שסוף כל סוף ישובו כלם למקורם. וזה הענין, השם יתברך ברחמיו נוהג בחסדו בכל דור על-ידי גדולי מבחרי הצדיקים, שיש לפעמים שחוטפין אנשים ומוציאין אותם ממקומות מגנים ומלכלכים מאד ומתחילין לטהר אותם ולקרבם להשם יתברך; אף-על-פי שיש הרבה שנופלים אחר-כך ממדרגתם, רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן הם משתדלים לקרב בכל פעם יותר, כי אתה מרום לעולם ה', לעולם ידך על העליונה, עד אשר סוף כל סוף יתתקן הכל בשלמות. וזה בחינת אכילת מצה ואסור חמץ בפסח, וכל זה מחמת החפזון הנ"ל, כמו שכתוב: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" כי מציאת האבדות וברור הניצוצות הוא ממש בחינת צמיחת התבואה ותקון הלחם, כי כל זמן שהתבואה יוצאת מן הארץ וצומחת וגדלה ביותר, זה בחינת שנמצאין האבדות הנעלמים בגדולי הארץ ונתתקנים ביותר, וכן בכל פעם ופעם, עד זמן האביב שהוא זמן הבשול, ואחר-כך צריכין קצירה ואסיפה וטחינה וברור וכו', עד שנעשה לחם, וכל זה הוא בחינת מציאת האבדות וברור הניצוצות בכל פעם בשלמות יותר.
וזה בחינת כל המצות הנוהגות בפת, כי על-ידי המצות האלה שבפת, על-ידי-זה מכניעין הסטרא- אחרא בכל פעם, ומקדשין ומשלימין הניצוצות שיוכלו לעלות בשלמות; ועקר גמר תקון האבדות והניצוצות שבתבואה הוא כשנעשה לחם, שאז ראוי לאכילת אדם להחיותו, לברך עליו, שעל-ידי- זה עולין האבדות למקורן, שזה בחינת גאלתן. ואז בשעת הגמר מתגברת הסטרא-אחרא ומשתטחת מאד, כדרך שני אנשים הנלחמים, שכשרואה ששכנגדו קרוב להתגבר עליו אזי הוא מתגבר ביותר בכל כחותיו, כמובא. וזה בחינת (הושע ז, ז): "מלוש בצק עד חמצתו", כי עקר גמר תקון הלחם הוא כשנתחמץ, ומצה הוא בחינת לחם שעדין לא נגמר תקונו בשלמות. ועל-כן קראו רבותינו ז"ל גם עור שאינו נגמר תקונו בשלמות בשם 'מצה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מצה ודפתרא. ומחמת שאז לא נגמר עדין תקון מציאת האבדות בשלמות, רק בבחינת אביב כנ"ל, על- כן אי אפשר לנו לאכל אז לחם שנתחמץ ונגמר תקונו בשלמות, כי אין לנו כח עתה לברר ולהעלות האבדות כי אם עד בחינת מצה, אבל הברור שצריכין להלן יותר מלוש בצק עד חמצתו זה אין כח בידינו עתה לברר, ואם ימתין עד שתתחיל להתחמץ, אזי חס ושלום, לא די שלא יברר, אף גם תתאחז בו הסטרא- אחרא מאד מאד, כי היא אורבת עתה מאד להתאחז בהאבדות מחמת שרואה שמוציאין אותם מפיה; אבל בחמלת השם, מגדל הארה שמאיר עתה בחסדו, אין כח להסטרא-אחרא על האבדות כלל.
אבל התקון של הארה הזאת הוא רק בבחינת מצה, בחינת חפזון, על-כן באמת בהמצה דיקא נמשכין עתה כל הקדשות וכל האורות הגדולים המאירין עתה בפסח, כי כלולים בתוכה כל האבדות שנמצאו, שהם ניצוצות קדושים מאד, שכשעולים הם אורות גדולים שמאירין הרבה בכח ההארה הגדולה שמאיר עליהם עתה; אבל אם ימתין עוד, חס ושלום, עד שתתחיל העסה להתחמץ, תחזר ותתעורר הסטרא-אחרא, שכרוכה אחר החמץ ביותר, מחמת שזה גמר תקון הלחם לגמרי, וזה אי אפשר לנו עוד להכניע עתה. ועל-כן אסור החמץ בפסח חמור מאד, כי שם אחיזת כל הסטרא- אחרא עתה בפסח; עד אחר קריעת ים- סוף, שאז נפלו הסטרא-אחרא, שהם המצרים, לגמרי, וכבר נתקרבו ישראל הרבה להשם יתברך על-ידי ימי הספירה, וזכו ליראה ולאמונה שלמה, כמו שכתוב "וייראו העם" וכו', וראו והשיגו על הים מה שהשיגו, על-כן אחר-כך יכולין לתקן גם החמץ, ואז התר החמץ (שם אות ה ז).

אות לד

כל השלש רגלים תלתה התורה בזמן תקון התבואה: פסח בחדש האביב; שבועות נקרא חג הקציר; סכות נקרא חג האסיף. כי כל השלש רגלים הם זכר ליציאת מצרים, שהוא בחינת מציאת האבדות הנ"ל, שרבם נעלמים בצמחים. ועל-כן פסח, שהיה הגאלה קדם הזמן, הינו קדם שנגמר תקון האבדות בשלמות, על-כן הוא בחדש האביב כנ"ל; בשבועות זכו לקבלת התורה, שאז כמעט שנגמר התקון, אבל עדין אינו בתכלית השלמות, כי חזרו וקלקלו על-ידי חטא העגל, על-כן הוא בזמן הקציר, שהתבואה כבר נגמרה בשלמות; אך אף-על-פי-כן עדין יש עליה אחריות הרבה כל זמן היותה בשדה. אחר-כך, כשחזר משה רבנו עליו השלום והתפלל בעדם ותקן החטא והפגם שלהם, והעקר בארבעים ימי רצון מאלול עד יום-כפור, שהם ימי תשובה, שעל-ידי-זה עקר מציאת האבדות, על-כן אחר-כך הוא חג האסיף, שאז גמר התבואה בשלמות, מאחר שכבר נאספה לתוך הבית, שזה בחינת גמר מציאת האבדות של אותה שנה. ומחמת שאי אפשר לברר ולמצא כל האבדות בשנה אחת, רק בכל שנה נמצאין קצת כנ"ל, על-כן תכף אחר סכות חוזרין וזורעין וכו', דהינו שמתחילין לעסק בתקון שאר האבדות.
וכל ימי החרף הם בבחינת עבור, ובניסן, שהוא חדש האביב, אז הוא בחינת לדתם וקרוב לגמר בשולם, ואז הוא זמן גאלת מצרים וחג הפסח, שהוא בבחינת חפזון, כי עדין לא נגמר תקונם עד זמן הקציר והאסיפה, שהם בחינת שבועות וסכות כנ"ל. אבל זה בעצמו הוא נפלאות תמים דעים, שדלג על הקץ ולא רצה להמתין עד גמר תקונם, כי ראה שאם יתמהמה עוד, אז יש אבדות וניצוצות שנאחז בהם הזהמא כל-כך עד אשר ישארו שקועים שם במצרים ויאבדו לגמרי, חס ושלום, שבשביל זה צריכין לאכל מצה, שנאפית גם-כן בחפזון דיקא קדם גמר תקונה כנ"ל (שם אות י).

אות לה

צריך האדם לזכר היטב היטב כל ימי חייו, בכל יום ויום, את יום צאתו מארץ מצרים, כמו שכתוב "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים" וכו', דהינו מה שיצא ממצרים קדם הקץ רק בחסדו, שמחמת זה עובר עליו מה שעובר. כי בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי על כל אדם עובר כל הנ"ל, על-כן צריכין לזכר בכל יום גדל חסדו יתברך שהוציאו ממקום שהוציאו, שזה בחינת יציאת מצרים; ואף-על-פי שעתה עובר עליו מה שעובר, אף-על-פי-כן בודאי החסד והטובה שעשה עמו השם יתברך בודאי אינו לריק, חס ושלום, רק שצריך עתה לעבר בענינים אלה ולהתנסות בהם, אבל סוף כל סוף יגמר השם יתברך את שלו, ויזכה להתקרב לעבודתו יתברך, ולמצא כל אבדותיו בשלמות, כי דבר אלקינו יקום לעולם (שם).

אות לח

פסח שני הוא בחינת התשובה שזוכין על-ידי בושה ושפיכות- דמים שסובלין בשביל תשובה כנ"ל. כי זה עקר שלמות התשובה, שאפלו כשרואה האדם שרחוק מאד מהשם יתברך וטמאתו עליו ממעשיו הרעים, אף- על-פי-כן יחזק את עצמו ויבוא לפני הצדיק שהוא בחינת משה בקדה והשתחויה, וישאל על נפשו כמו ששאלו אלו האנשים שהיו טמאים לנפש האדם: "אנחנו טמאים וכו', למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" וכו' כמו-כן ישאל כל אחד על נפשו מהשם יתברך ומהצדיק האמת: ואם נפשי מטמאה במעשי הרעים, אף-על-פי-כן למה אגרע מלהתקרב להשם יתברך, לעסק בתורה ולהתפלל ולחזר בתשובה שלמה? וכי אבדה תקותי, חס ושלום, הלוא אין מעצור לה' להושיע גם לטמא כמוני, כי היפלא מה' דבר? הלוא רבים רחמיו וחסדיו עד אין חקר! ואז בודאי ימצא לו השם יתברך תקון, ויודיע להצדיק מה שיעשה לצרך תקון נפשו, כמו שהודיע אז למשה תקון פסח שני, שהוא פליאה נשגבה לעשות קרבן פסח שלא בזמן הגאלה והפסיחה כלל; רק השם יתברך ברחמיו גלה הסוד הנפלא הזה למשה על-ידי שאלת הטמאים דיקא, ובזה הורה לנו דרך התשובה, כי אין שום יאוש בעולם כלל, כי אף-על-פי שעבר זמן של עקר התקון ואנחנו טמאים במעשינו, עדין יש תקוה אפלו שלא בזמנו, כי יש תקונים נפלאים ונעלמים מאד שיכולים לתקן אותנו גם עתה ובכל יום ויום, ובלבד שלא ניאש עצמנו מצעקה ותפלה (שם אות טו).

אות טל

עקר יציאת מצרים היה לגלות אמונת חדוש העולם, לידע כי יש אלקים שליט בארץ שברא את עולמו יש מאין המחלט, ומנהיג את העולם כרצונו, בלי שום חיוב הטבע כלל. ומחמת שעקר אמונת חדוש העולם זוכין על-ידי ברור המדמה, שנתברר על-ידי רוח הקדש, רוח נבואה, שהוא בחינת כלל קבלת התורה, על-כן אז במצרים, שהיה עדין קדם קבלת התורה, ולא נתברר המדמה עדין בשלמות, רק על-ידי אתערותא דלעלא לבד היתה הגאלה, ועל-כן אסור אז החמץ באסור חמור. ועקר הזהירות מחמץ הוא משעה שנתנו המים לתוך הקמח, כי עקר ההתחלה ראשונה של בריאת העולם יש מאין היה בריאת המים, כמאמר רבותינו ז"ל, על-כן שם עקר אחיזת הכפירות הכופרין בחדוש העולם.
ועל-כן עקר החמוץ, שהוא שנתפח העסה על- ידי הרוח והאויר שנכנס בה בהמשך הזמן. ועל-כן אז בשעת יציאת מצרים, שלא זכו עדין להמשיך בשלמות רוח הקדש, רוח נבואה, שעל-כן הכרחו לצאת בחפזון, על-כן צריכין לאכל מצה שנאפית בחפזון, בכדי שלא יתאחז בה הרוח ואויר הטמא שהוא רוח שטות, שעל-ידי-זה פוגמין באמונת חדוש העולם, שהוא בחינת בריאת המים כנ"ל. אבל בשבועות, שזכו לקבלת התורה וזכו לרוח הקדש בשלמות, אז מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז הרוח והאויר הוא בחינת רוח הקדש, שעל-ידי-זה מתברר המדמה יותר וזוכין לאמונת חדוש העולם בשלמות, שזה עקר יסוד האמונה הקדושה. ועל-כן בפסח רוחצין שתי רחיצות, להמשיך ביותר מימי הטהרה, שהם בחינת אמונת חדוש העולם (עיין מקוה, אות ו; הל' ברכת הריח הלכה ד, אותיות ט י).

אות מד

מבאר בכתבי האריז"ל מענין הצמצומים שהיו קדם הבריאה, קדם התחלת שרשי האצילות, מה שצמצם אורו הגדול יתברך כדי שיהיה מקום לבריאה, ונעשה חלל הפנוי; וגם בצמצום זה היו כמה וכמה בחינות, כמובן שם. אבל גם אחר-כך, כשהתחיל להמשיך האור דרך קו בשביל בריאת העולמות, שהם המדות, המשיך גם-כן את כל מדה ומדה דרך כמה וכמה צמצומים, עד שנתצמצם ונתהוה בחינת עולם האצילות וכו', ואחר-כך היו עוד הרבה צמצומים עד שנעשה בחינת עולם הבריאה, ואחר-כך עד שנעשה עולם היצירה, ואחר-כך עולם העשיה הגשמי הזה, שבו האדם הבעל-בחירה, שבו תלוי הכל.
על-כן כל זה עובר על כל אחד ואחד מישראל, שהוא צריך לפי בחינתו לתקן ולהמשיך כל הבחינות צמצומים הנ"ל על-ידי אתערותא דלתתא, שזה עקר התקון והשלמות של כל הבריאה. וזה כלל מתן תורה וכלל קיום התורה. וזה בחינת פסח ושבועות, כי בפסח היה בחינת התגלות אור אין סוף בהתגלות נפלא ונורא מאד, וכמבאר בכתבים. ואף-על-פי שגם זה היה על-ידי בחינת צמצומים, כי בלי צמצומים אי אפשר כלל לקבל האור, אבל אלו הצמצומים היו בחינת הצמצומים הקודמים מאד כנ"ל; אבל מיום שני של פסח מתחילין לתקן ולהמשיך בחינת הצמצומים השניים, שעל ידיהם נמשכו ונתהוו כל העולמות והמדות. ובזה עוסקין כל השבעה שבועות של ימי הספירה, עד שזוכין בשבועות לקבל האור הגדול בהדרגה ובמדה, שזה בחינת קבלת התורה, שהוא כלל כל המדות טובות והכל בשביל לגלות מלכותו יתברך, שזה גם-כן בחינת שבועות, שנקרא עצרת, מלשון מלכות (הל' תפילת המנחה, הלכה ז, אות לח).

אות מו

בליל-פסח מאיר אור האין סוף באור גדול, שעל-ידי-זה היתה הגאלה. אך אף-על-פי-כן בהכרח שיהיה איזה צמצום, בכדי שנוכל לקבל האור בהדרגה ובמדה. וזה בחינת השאלות ששואלין הבנים בפסח, כי השאלה והקשיא היא בבחינת הסתרת הידיעה, בחינת צמצום, בכדי שלא יתלהב האור יותר מדי. אך אף-על-פי-כן צריך שתהיה השאלה בדרך חכמה, בבחינת שאלת הבן חכם שמודה בכל התורה, אך שהוא שואל על מה הכל מרמז; אבל חלילה לשאל כבן רשע, כי צריך לזהר בנפשו שלא יהיה הצמצום בבחינת הסתרת פנים מהשם יתברך, רחמנא לצלן; אך אדרבא, עקר הצמצום צריך להיות בכדי שעל-ידי- זה יזכה להמשיך אור האין סוף בלבו בהדרגה ובמדה, בבחינת תקון, שזה עקר השלמות (עיין יראה, אות ל; שם אות נ נא).

אות מח

מבאר בכונות קריעת ים-סוף, שהוא סוד מחין דקטנות מאד, שאי אפשר להמתיקם אלא על-ידי בחינת עתיקא, שזהו בחינת: "מה תצעק אלי, בעתיקא תליא מלתא"; הינו שאף-על-פי שלפעמים נופל האדם לקטנות דקטנות מאד, כענין הסכנה שהיה לישראל כשעמדו על הים וכו', אף-על-פי- כן אין יאוש בעולם, ויש תקוה על-ידי בחינת עתיקא, ששם רחמים גדולים כל-כך עד שיוכל גם הוא להתקרב, שזה בחינת מנחת שעורים הנ"ל, שצריכין להתחזק על-ידי חלק אחד מרבבי רבבות שיש לו בהקמץ-מנחה של שעורים שבאה מכלל ישראל, שהוא בחינת קרבן עני כנ"ל. כי אפלו על-ידי תפלה שהיא בבחינה זו, יכולין גם-כן לקבל ישועה, כי דיקא תפלה כזאת יקרה מאד אצל השם יתברך, כי היא בחינת תפלה לעני, כנ"ל אות מו. וסוד החסד הזה, שהשם יתברך מרחם ומקבל ואוהב גם תפלה כזאת, נמשך מבחינת עתיקא. וזה בחינת "מה תצעק אלי", כי שם סוד שתיקה ולחש, כמבאר בפנים. וזה גם-כן סוד השירה, שנמשך מבחינת השיר שיתער לעתיד על-ידי המשכת תקונים אלו (שם נז ס).

אות מט

עקר הנס והגאלה של פסח, שעל- ידי-זה זכו אחר-כך גם למתן תורה, שעל-ידי-זה נתגלה שם ה', בבחינת "ותעש לך שם כהיום הזה", כל זה על- ידי כח וזכות קדשת שבת, שבו מתגלה ומאיר שם השם מעצמו בלי מעשה התחתונים כלל, שזה בחינת פסח שהיה רק באתערותא דלעלא, שזה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי שבת. ועל-כן נקרא שבת שקדם פסח שבת הגדול, על שם שם ה' שנתגלה ונתגדל בו, שזה בחינת גדול, כמו שכתוב: "ומה תעשה לשמך הגדול", וכמו שכתוב: "כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול", הינו אף-על-פי שאין אנו כדאים לכך על-ידי מעשינו; שזה עקר נס של פסח, שהוא על-ידי שבת, שהוא שמא דקדשא-בריך-הוא, שבו מתגלה שם השם בלי אתערותא דלתתא כנ"ל (עיין שבת אות לט; שבת יז, ועיין פנים).

אות נ

עקר טמאת וזהמת מצרים הוא אמונות כזביות וכפירות שנמשכין מזהמת הנחש. וזה עקר יציאת מצרים ומתן-תורה שבכל דור, הינו לזכות לאמונה שלמה, שהיא יסוד כל התורה, כמאמר רבותינו ז"ל; כי עקר גדול האמונה הוא על-ידי העצות, שזה בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, והתורה נקראת עצה, שעל-ידי-זה נתגדל ונשלם האמונה הקדושה. אך מחמת שעקר התגלות העצות הוא על-ידי האיש תבונות, שזוכה לצחצח נשמתו על-ידי אכילתו ופרנסתו שממשיך על-ידי המשכת רוחניות אלהות לתוך צמצומים, כמבאר בפנים.
וזה בחינת הקרבת העמר שעורים, שהוא בחינת כלליות כל הצמצומים, כידוע, ואחר-כך סופרין הימים לעמר. ועל-ידי כל זה ממשיכין רוחניות אלהות לתוך צמצומים, שהם בחינת ימים ומדות. ועל-ידי-זה נמשך פרנסה, שזה בחינת המן שהתחיל לירד בימי הספירה עד שעל-ידי-זה נתגלה אחר-כך על-ידי האיש תבונות כל העצות הקדושות, שהם בחינת כלל קבלת התורה בשבועות. וזה בחינת המקוה של שבועות, בחינת "מים עמקים עצה בלב איש" שנתגלה בשבועות. ועל- כן לא התר אכילת לחם חדש עד הקרבת העמר, כי פרנסת ישראל צריך שיהיה נמשך רק על-ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שזה בחינת הקרבת העמר שעורים כנ"ל (הלכות תחומין, הלכה ה, אותיות ב ו).

אות נב

עקר יציאת מצרים, שהוא בחינת מה שתקף ההסתרה, בחינת הסתרה שבתוך הסתרה, נתהפכה לדעת ונתגלה ההסתרה כל זה נמשך מקדשת שבת, כי אז מקבלין הדעת הקדושה לגלות ההסתרות (עין 'שבת', אות עט). ועל- כן פסח ראשון היה מקחו מבעשור, שחל אז בשבת, כמאמר רבותינו ז"ל, כי משם התחלת הגאלה. וזה בחינת שבת הגדול שקדם פסח, כמבאר בפנים (הלכות ראש-חודש, הלכה ג).

אות נג

מצה של פסח היא בחינת מחין ודעת גדול, הינו בחינת הדעת הגדול שנתגלה כשמשברין ההסתרה ומהפכין אותה לדעת. וזה בחינת החלוק שבין 'חמץ' ל'מצה', שהיא רק בקנה של החית, כמאמר הזהר הקדוש: קנה חית תשבר ותעשה מחמץ מצה; הינו כשמשברין ההסתרה ופותחין בה פתח, אז רואין שבתוך ההסתרה בעצמה מלבש גם-כן אלקותו יתברך אדרבא, שם מלבש דעת גדול, כמבאר בפנים. ועל-כן, על-ידי שבירת ההסתרה, שזה בחינת מה שמשברין קנה החית של חמץ, נעשה על- ידי-זה בעצמה מצה, בחינת גדל התגלות הדעת. ועל-כן צריכין לשבר גם המצה בעצמה שתהיה פרוסה, כמאמר רבותינו ז"ל, כי שרש הסטרא-אחרא, שהוא בחינת התגברות ההסתרה, יניקתה מבחינת מחלקת שבקדשה, כי הסטרא- אחרא היא בחינת מחלקת, ויניקתה מבחינת מחלקת שבקדשה; ומצה היא בחינת הדעת הגדול המלבש בתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה, שהוא סוד בחינת הדעת והמחין של בחינת מחלקת שבקדשה, שזה בחינת מצה, מלשון מצה ומריבה;
ועל-כן צריכין לשבר המצה בעצמה גם-כן, הינו שממתיקין ומשברין ההסתרה בשרשה. ועל-כן משברין המצה האמצעית שהוא בחינת לוי, דמנה דינין מתערין ומשם משתלשל ויורד יניקת ההסתרה, וצריך להמתיק הדין בשרשו כנ"ל. ועל-כן אחר שמשברין המצה אז הבן שואל וכו', כי שאלות וקשיות הוא בחינת מחלקת ומריבה, רק שהשאלה והמחלקת הוא בקדשה גדולה לשם שמים, והוא בחינת תכלית השלום, בחינת שלמות הדעת של בחינת מצה כנ"ל, שזה המחלקת לשם שמים הוא עקר תקון וקיום הבריאה, שתצא מבחינת קדם הבריאה, שהוא בחינת אב, לבחינת אחר הבריאה, שהוא בחינת בן; ועל-כן הבן שואל דיקא את אביו, כמבאר בפנים. ובחינת זה המחלקת הוא בחינת מחלקת שמאי והלל שהיה לשם שמים, כי זה ממדת החסד וזה ממדת הגבורה. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, מאחר שמקבלין דבריהם מן השמים, שהוא בחינת אש ומים, בחינות חסד וגבורה הנ"ל. וזה בעצמו בחינת פסח מצה ומרור, כמבאר בפנים. ועל-כן הלל דיקא היה כורכן ואוכלן ביחד, להורות שבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים. וזה גם- כן סוד האפיקומן, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: מצה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן, כי מתחלה היה הדעת הזה מלבש במצרים בתוך ההסתרה, ועכשו שנתגלה ההסתרה והוציאו הדעת ממצרים, אזי יש בו טעם מן.
וזה לשון "אפיקו מן", הינו הוציאו המצה ותראו שיש בה טעם מן. ועין עוד פנים. וזה גם-כן בחינת אכילת כרפס, שמרמז לבחינת מחין דקטנות, שמשם יניקת הדינים, שהם בחינת ההסתרה. ועל- כן אמרו רבותינו ז"ל: אסתר ירקרקת היתה, כי אסתר היא בחינת הקדשה שמלבשת תוך ההסתרה, כמאמר רבותינו ז"ל: אסתר מן התורה מנין? שנאמר "ואנכי אסתר אסתיר", ואז היא בחינת ירקרקת, בחינת ירק של הכרפס; רק שחוט של חסד משוך עליה, הינו שממשיכין המתקה, שזה סוד הבטול של הכרפס בכדי להמתיקו, ועל-ידי- זה נתגלה ההסתרה ונעשה ממנה דעת, ואז דיקא מן ההסתרה בעצמה נעשה התעוררות התשובה, שהיא גם-כן בחינת ירק, כמבאר בפנים. גם כרפס מרמז לבחינת מחלקת לשם שמים שנתתקן אז (שם).

אות נד

שתי הרחיצות שרוחצין בליל-פסח מרמז לשני מיני טבילות המקוה, שהיא בחינת התגלות הדעת. אחת בחינת התחלת התגלות הדעת שנתגלה בפסח, שזה בחינת מקוה של פסח, כי כלם טבלו גם אז, וזה בחינת הרחיצה ראשונה שקדם אכילת כרפס; ואחר ספור ההגדה רוחצין ידיהם שנית ומברכין עליה, כי זה מרמז על בחינת התגלות הדעת של שבועות, שזה בחינת מקוה של שבועות, כי על-ידי נטילת ידים ממשיכין על עצמן בחינת הטהרה של מקוה, כמבאר בפנים ובמקום אחר (שם).

אות נה

בדיקת החמץ לאור הנר הוא בחינת מה שעל-ידי אור הדעת מבקשין ומחפשין לגלות כל ההסתרות, שזה בחינת מה שמחפשין אחר החמץ בחורין ובסדקין בכדי למצא אותו ולבערו, הינו לבער כל בחינת רע ורשעות שנמצא אצל האדם צפון וטמון בתוך בחינת הסתרה; ואפלו בתוך הסתרה שבתוך הסתרה, שזה בחינת 'עבר ושנה נעשה לו כהתר', ויותר מזה, שזה בחינת מה שהחמץ שהוא הרשעות מנח אצלו בחורין וסדקין ואינו נראה לו כלל, כי שוב אינו מרגיש בו כלל; אך אף-על-פי-כן, על-ידי תקף התגלות אור הדעת בודקין ומבערין הרשעות אפלו מבחינת מקומות כאלו. ועל-כן בודקין את החמץ בלילה דיקא, כי דיקא בבחינת חשכת לילה, שהוא בחינת התגברות ההסתרה ביותר, אז צריכין לגלות אותה על-ידי אור הדעת, שהוא בחינת אור הנר הנ"ל, ואז נתהפכה ההסתרה עצמה גם-כן לדעת כנ"ל. ועל- כן קרא התנא ליל בדיקת חמץ בשם אור, בבחינת 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ', כי זה עקר בדיקת חמץ לגלות ההסתרה ולהפך החשך לאור כנ"ל (שם).

אות נז

בפסח, מחמת שהיה עדין קדם מתן תורה, על-כן לא זכינו עדין לבחינת תקון המשפט המבאר בפנים. על-כן אסור אז החמץ באסור חמור מאד, בכדי שלא יתעורר, חס ושלום, בחינת "כי יתחמץ לבבי", שנאמר על פגם המשפט, הינו על מה שמהרהרין אחר מעשיו יתברך ואחר דרכי השם שאי אפשר להבינם; שזה הוא הענין של 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', שמדבר שם במזמור זה תחלה (תהלים עג), כמו שכתוב "ואני כמעט נטיו רגלי וכו', כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה" וכו'. כי החמץ, כל תקונו הוא דיקא כשזוכין לתקון המשפט, בבחינת "דרשו משפט אשרו חמוץ". ובפסח, שיצאו לפני הקץ שלא במשפט, על-כן לא זכינו עדין אז לבחינת תקון המשפט, ועל-כן אסור לאכל אז חמץ, וצריכים לאכל מצה, שהיא בחינת אכילת מן, שהוא מאכל המלאכים, כמאמר רבותינו ז"ל: עגה שהוציאו ממצרים טעמו בה טעם מן, שהוא בחינת מאכל מלאכים, שהם נזונין שלא במשפט, כי אין להם בחירה, וכל חיותם ומזונם הוא רק בחסד חנם; והאדם הוא בעל בחירה, ונברא בשביל זה שלא יאכל נהמא דכסופא, רק יהיה לו בחירה ונסיון גדול בזה העולם, כדי שיזכה על-ידי-זה לאכל ולקבל שכרו במשפט.
ועל-כן בפסח, שאז היתה הגאלה רק באתערותא דלעלא, כי לא זכו עדין לבחינת תקון המשפט, על-כן צריכין אז לאכל מצה, שהיא בחינת מאכל עליון של מלאכים, להורות שאנו נזונין עכשו בחסד לבד, כמו המלאכים שאין להם בחירה, שהם נזונין שלא במשפט רק בחסד לבד. וזה באמת נפלאות חסדיו יתברך שעושה עמנו לפנים משורת הדין, שבעת שאין לנו זכות לקבל הפרנסה במשפט, הוא זן אותנו בחסדיו ורחמיו לבד כמו המלאכים כנ"ל. ועל-כן נקראת המצה לחם עני, בחינת עניות, בחינת נהמא דכסופא, שמקבלין הפרנסה שלא במשפט, רק כעני דלית לה מגרמה כלום, רק נזון בחסד ובמתנת חנם. וזה שכתוב בזהר הקדוש כי מצה היא אסותא, כי על- ידי אכילת מצה בפסח אנו מקבלין רפואה לנפשנו, שנוכל לאכל אחר-כך חמץ גם-כן; הינו, כי רב העקמימיות שבלב בני- אדם הוא בענין הפרנסה, שכל אחד קשה בעיניו על חסרון פרנסתו, ואומרים שמחמת זה אינם יכולים לעסק בתורה ועבודה. ודבורים אלו נמשכין מבחינת המבוכה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו הנ"ל, שזה בחינת פגם המשפט, כי הם כמהרהרין אחר משפטיו והנהגותיו יתברך, כי באמת צריכין להאמין כי דרכיו יתברך ישרים מאד, והוא יתברך יודע איך להתנהג עם כל אחד כפי שצריך, בשביל קיום בחירתו, שרק בשביל זה נברא. ועל-כן על-ידי אכילת מצה אנו מתקנים הדעת, שנדע תמיד, אפלו כשנאכל חמץ אחר הפסח, שהשם יתברך רב חסד ומרבה להיטיב ואין עול חס ושלום במשפטיו והנהגותיו, אף-על-פי שפרנסתנו דחוקה לפעמים, כי אדרבא, גם מעט הפרנסה שנותן לנו, הכל הוא בחסד וברחמים.
וזה עקר בחינת תקון המשפט שזוכין על- ידי אכילת מצה בפסח, הינו לידע תמיד שכל פרנסתנו הוא רק בחסד חנם, בבחינת מן, שהוא מאכל מלאכים, שנזונין רק בחסד חנם. נמצא שבפסח, מחמת שעדין לא נתתקן המשפט, שעל- כן אסור החמץ וצריכין לאכל מצה, על- ידי-זה בעצמו נתתקן דעתנו, וזוכין לבחינת תקון המשפט, שהוא בחינת קריעת ים-סוף בשביעי של פסח, שאז היו ישראל בנסיון גדול, ועמדו בנסיונם וצעקו אל השם מקירות לבם, והאמינו בה' ובמשה עבדו וקפצו לתוך הים, ואז זכו ישראל לבחינת תקון המשפט; ועל- כן אז אחר-כך התר החמץ, שתקונו על- ידי תקון המשפט כנ"ל (הל' ר"ח, הלכה ו, אותיות יב יד יז יח).

אות נח

כל עקר יציאת מצרים היה בשביל מתן תורה, שהוא בחינת תרי"ג עטין, שעל-ידי העצות הקדושות האלו זוכין לאמונה, שהוא כלל ויסוד כל התורה כלה. והתגלות העצות הוא על- ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, שבזה אנו עוסקין במצות הקרבת העמר-שעורים וספירת העמר, כמובא בקצור גם לעיל (אות נא). ועל-כן נוהגין אז בשעת ספירת העמר ואחר-כך לצעק מעמק הלב מאד, כדי לגלות העצות עמקות. גם ממשיכין אז האמרות טהורות הנעשין מתקון המחין, על-ידי שמעלין מבחינת "החתים בשרו מזובו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'", בחינת תפלין; כי האמרות טהורות הם בחינת "מזקק שבעתים", בחינת שבע שבתות של ימי הספירה. גם מתקנין אז פגם המאכלים. אך עקר עסקנו בימי הספירה הקדושים הוא להמשיך בחינת תקון המשפט, שזה בחינת העמר-שעורים, שהוא כלליות הצמצומים והדינים, שהם בחינת כלליות הדינים והמשפטים העוברים על האדם בכל יום. ומניפין את העמר לה', לידע ולהודיע כי כל המשפטים והדינים כלם מאתו יתברך ואין להרהר אחריהם כלל, כי צדיק ה' וישר משפטיו, ועל-ידי-זה בעצמו נמתקין הדינים והמשפטים ונתהפך הכל לטובה.
וזה בחינת שעורים, שהוא מאכל בהמה, הינו שצריכין לשום עצמו כבהמה שאין בה דעת כלל, שזה הוא התקון של בחינת פגם המשפט, הינו מה שמהרהרין אחר מדותיו יתברך, כמו שכתוב "כי קנאתי בהוללים" וכו' כנ"ל, וסים שם: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". ועל-כן סופרין הימים לעמר, כי תקון המשפט צריכין להמשיך בכל יום, כי אדם נדון בכל יום, כמאמר רבותינו ז"ל, וכמו שרואין בחוש השנויים העוברין על האדם בכל יום ובפרט בענין הפרנסה, כי אין יום דומה לחברו, וכל יום יש לו שפע שלו, והכל על-פי צדקות משפטיו יתברך, בבחינת "לעשות משפט עבדו וכו' דבר יום ביומו". ועל-כן באלו הימים שאנו מכינין עצמנו לקבלת התורה אנו סופרים כל יום לעמר, שהוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, כדי להמשיך בחינת תקון המשפט על כל יום ויום, שכל מה שיעבר עליו בזה היום לא יהרהר אחרי השם יתברך כלל, רק יתקרב דיקא על-ידי-זה להשם יתברך. וזה בחינת "שבע שבתות 'תמימת' תהיינה", כי עקר תקון המשפט הוא על- ידי תמימות ופשיטות, להשליך כל החכמות ולבלי להרהר אחריו יתברך כלל, ולידע ולהאמין כי ישרים דרכי ה', ולהתגבר בכל עת לחטף איזה טוב כל מה שיוכל, וגם על-ידי זה בעצמו נמתקין ממנו כל הדינין והמשפטים כנ"ל (שם אותיות ז ח ט י יב).

אות נט

על-ידי שאין אהבה ורעות בין ישראל ואינם דנים זה את זה לכף- זכות, על-ידי-זה הוא גם-כן בחינת פגם המשפט. ועל-כן מתו תלמידי רבי עקיבא, על-ידי שלא היה אהבה ביניהם, ומתו בימי הספירה דיקא, שאז עוסקין בתקון המשפט. ורשב"י היה התקון שלהם, ואמר: אנן בחביבותא תליא, הינו לתקן האהבה הקדושה הבאה מבחינת המרכבה הקדושה, שהוא בחינת "כסאות למשפט", ששם שרש אהבה הקדושה, בחינת "מרכבו ארגמן וכו' תוכו רצוף אהבה". כי רשב"י עסק ביותר במעשה מרכבה, שהם כלל סודות הקבלה שגלה. ועל- כן הלולא דרשב"י הוא גם-כן בימי הספירה, בל"ג בעמר, כי עקר תקון הספירה הוא בבחינת קשר המרכבה, בחינת תקון המשפט, שרשב"י עסק בזה. וזה שקורין מעשה מרכבה בשבועות, כי אז הוא קבלת התורה, שזה בחינת תקון המשפט, בחינת חקים ומשפטים טובים; ואז מאיר הארת שער החמשים, ששם עקר השגת דרכי השם שהוא צדיק וטוב לו הנ"ל, שזה שרש תקון המשפט.
ועל-כן מקריבין אז שתי הלחם דיקא מחמץ, כי אז עקר תקון החמץ על-ידי גדל תקון המשפט שנמשך אז. וזה שקורין רות בשבועות, שמתחיל מפגם המשפט, בחינת "ויהי בימי שפט השפטים", ששפטו את שופטיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ומסים בלדת דוד משיח, שעל-ידו יהיה עקר גמר תקון המשפט, כמו שכתוב "משפטיך למלך תן", ואז יתתקנו הכסאות למשפט וקשר המרכבה בשלמות. ועין עוד פנים (שם אות ו יא יג טו).

אות ס

יציאת מצרים הוא בחינת התגלות הדעת, שממנו שלש השפעות: באר וענן ומן, שהם אכילה ושתיה ומלבושים. וזה בחינת השלש מצות שעל הסדר, כי מצה היא בחינת מחין ודעת, ועל-ידי הדעת זוכין ללחם מלחמת עמלק, וזוכין לבחינת תקון הברית ולקדשת שבת, שהוא בחינת בטול הרע לגמרי. וכל זה מרמז בכל ענין הסדר של פסח וספירת העמר שאחר יום ראשון של פסח, כמבאר בפנים (הלכות פסח, הלכה א).

אות סא

גאלת מצרים הוא בחינת שמחה, עולם החרות, בחינת "כי בשמחה תצאו"; ועל-כן צריכין לאכל אז מצה, שהוא בחינת שמחה, וחמץ ושאור שהם בחינת יגון ואנחה אסורים אז באסור חמור. אך כל זה בפסח, שאז היה עדין קצת כח ואחיזה להסטרא-אחרא, ועל-כן הכרחו לצאת בחפזון, כי לא נכנעת הסטרא-אחרא רק לפי שעה, על-כן אז צריכין לברח מן היגון ואנחה, שהם בחינת חמץ ושאור, בכדי לבל יתערבו היגון ואנחה, חס ושלום, בתוך שמחתנו ותתבלבל שמחתנו, על-כן צריכין לאכל רק מצה ולא חמץ. ועל-כן מבאר בזהר הקדוש כי מצה היא אסותא, כי שמחה הוא רפואה לכל החלאים, רחמנא לצלן.
ועל-ידי האסותא הזאת יכולין אחר פסח לאכל גם חמץ, ויהיה בקדשה ובשמחה. אבל בשבועות, שאז עמדו על הר-סיני, ופסקה זהמתן, ונכנעת הסטרא- אחרא לגמרי, ועל-כן צריכין להביא אז שתי הלחם מחמץ לקרבן, כי זה עקר שלמות קדשת השמחה, להכריח גם היגון ואנחה ולהפכו לשמחה. ועל-כן לעתיד לבוא, שאז תגדל השמחה מאד, אז יהיה רק קרבן תודה, שיש בה גם חמץ, כי זה עקר שלמות השמחה, וזה יהיה לעתיד, מחמת שיהיה אז הכנעת הסטרא-אחרא לגמרי. ועל-כן נאמר אז "כי לא בחפזון תצאו" (שם הלכה ב).

אות סב

האדם כלול מארבעה יסודות: אש, מים, רוח, עפר; וקיום חיותו על-ידי האכילה; והמאכל כלול גם-כן מארבעה יסודות. אך עקר החיות אינו מגשמיות המאכל, רק מהרוח חיים המלבש בהמאכל, בבחינת "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'" וכו'. ועקר הרוח חיים נמשך מהתורה, על-כן צריכין לזהר שתהיה האכילה על-פי התורה, בבחינת "ותורתך בתוך מעי". ועקר אכילת האדם הוא הלחם, ובלחם שם כלולים הארבעה יסודות בפעל ממש: הקמח הוא בחינת יסוד העפר, שהוא גשמיות הקמח שבא מן העפר, כי "הכל היה מן העפר"; וגובלין הקמח במים זה בחינת יסוד המים; ומניחין אותו להתחמץ ולעלות בנפיחה על-ידי ששולט בה האויר ויסוד הרוח, שעל-ידי-זה עולה בנפיחה; ואחר- כך אופין אותה באש זה יסוד האש.
ועל-כן בפסח, מחמת שאז היה קדם קבלת התורה בפעל ממש, רק שיצאו ממצרים על-ידי שהרבו לצעק ולהתפלל, שעל-ידי-זה נתעורר זכות אבות, שהם גם-כן בחינת תפלה, כי תפלות אבות תקנום, ועל-ידי-זה יצאו ממצרים בזכות קבלת התורה שיקבלו אחר-כך, כמו שכתוב: "בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה"; נמצא שאז היתה התורה עדין רק בכח ולא בפעל ממש, שזה בחינת תפלה, ששם התורה והבריאה בכח עדין, כי הוא בחינת עדן, שמשם יוצא המעין-החכמה המשקה את התורה, כמבאר בפנים. ועל-כן אסור בפסח לאכל חמץ, כי מאחר שלא נתגלה התורה שממנה תוצאות הרוח חיים, ועל- ידה מבררין הארבעה יסודות בשלמות, עד שמכניעין ומבטלין על-ידי-זה הרוח דסטרא-אחרא, רוח סערה, על-כן צריכין לאפות העסה קדם ששולט בה יסוד הרוח בפעל עד שתעלה בנפיחה, כי יסוד הרוח ששולט אז בלחם חמץ, שעל-ידי- זה עולה בנפיחה, הוא בחינת רוח הטמאה, רוח סערה, ההפך מרוח חיים דקדשה. ועל-כן צריכין לאכל אז מצה, שהוא מאכל גבוה מאד, בחינת "עדן עין לא ראתה", בחינת תפלה, בחינת בריאה בכח, שעל-ידי-זה עקר יציאת מצרים כנ"ל (שם הלכה ג).

אות סד

עקר יציאת מצרים שיצאו מבחינת קצר רוח אל רוח חיים דקדשה שנמשך משבת. וזה בחינת שבת הגדול (שם).

אות סה

עקר גאלת מצרים היה תלוי בבחינת הלכות, שהם בחינת שעשוע עולם הבא. וזה תקף הנס של יציאת מצרים, כי אף-על-פי שלא זכו עדין לקבלת התורה, ובודאי לא היו יכולים לברר אז הפסק- הלכה, שזה בחינת: "וימררו את חייהם בחמר ובלבנים" בחמרא דשמעתא ובלבון הלכתא, כמובא בזהר הקדוש, אף-על-פי- כן האיר עליהם השם יתברך הארה גדולה ונפלאה מבחינת שעשוע עולם הבא, שאז תתברר ההלכה בשלמות, ועל- ידי-זה יצאו ממצרים. וזה בחינת מה שכתוב בכתבים, כי בפסח נכנסין המחין דגדלות קדם למחין דקטנות, כי מחין דגדלות זה בחינת מח ודעת גדול, שעל- ידי-זה יודעין ההלכה בברור, ומחין דקטנות הוא בחינת מח קטן שיש לו כמה ספקות וקשיות ואינו יכול לברר ההלכה. ותמיד צריכין תחלה לילך ולעבר דרך בחינת מחין דקטנות, שהם הספקות והקשיות, ואחר-כך זוכין למחין דגדלות, שהם ברור ההלכה.
אבל עכשו בפסח זכו מיד לבחינת ההלכה פסוקה, שהוא בחינת מחין דגדלות, ואחר-כך קבלו גם המחין דקטנות, כי שוב לא היה שום אחיזה להקשיות והספקות גם בהמחין דקטנות, מאחר שכבר ידעו מקדם ההלכה על בריו, ממילא כל הקשיות והספקות בטלין ומבטלין. וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כי חמץ הוא בחינת המחלקת שיש בההלכה מחמת הקשיות שיש בהם, אשר בשביל זה צריכים לסבל מרירות ויגיעות קדם שמבררין הפסק-הלכה; וזה בחינת חמץ, כי צריכים להחמיץ המח ולהתישב הרבה קדם שמבררין ההלכה; אבל בפסח לא זכו עדין לזה, לברר ההלכה על-ידי חמוץ המח בקשיות וספקות, ואם יכנסו אז בזה, יכולין לשאר שקוע שם ולא יוכל לצאת מהם, על-כן אסור אז החמץ במשהו, כי חמוץ המח תלוי במשהו, כי כשרוצים לברח מן הקשיות והספיקות צריכין לזהר ממשהו בעלמא. כי תכף כשמתחילין להחמיץ המח באיזה ספק כל שהוא, תכף נתבלבל המח מספק לספק עד שנתבלבל דעתו בקשיות וספקות גדולות, כמו שמצינו שבתחלה לא היתה אלא מחלקת אחת בישראל, לסמך ושלא לסמך, ואחר-כך נתרבה המחלקת בישראל, כמובא בגמרא. ומאחר שעכשו אין לנו כח לברר הספקות והקשיות, על- כן אסור החמץ במשהו, כי אסור לכנס עכשו בבחינת חמוץ המח כלל, וצריכין לאכל רק מצה, שהוא בחינת ענג שבת, בחינת הלכה פסוקה, שעשוע עולם הבא, שהאיר עלינו השם יתברך מלמעלה בחסדו לבד; נמצא, שמצה הוא בחינת הלכות פסוקות.
ועל-ידי-זה מאירין שלשה קוי אמת, שהם בחינת שלשה שמות הקדושים: א-ל, אלקים, ה', בחינת תפלה ותורה ושדוכים ברבוע הדבור, הינו בארבעה חלקי הדבור, שהם: דבור של צדקה, ושל תשובה, ושל עשירים קרובים למלכות, ושל מלכות בעצמו. וזה בחינת השלש מצות שמסדרין על השלחן, הם כנגד בחינת שלשה קוי אמת הנ"ל, וארבע כוסות של יין הם כנגד ארבעה חלקי הדבור הנ"ל, כמבאר בפנים. ועל-ידי כל זה נתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעלות משתנות, בבחינת "דעו כי ה' הוא אלקים", שזה בחינת שדוד הטבע והאותות והמופתים שנעשו במצרים, שעל-ידי כל זה נתגלה אלקותו יתברך, ונתגלה שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחדותו הפשוט יתברך (שם הלכה ד).

אות סו

במצרים לא היו עדין הכלים של ישראל, שהם כלי המחין שלהם, מתקנים בתכלית השלמות, מחמת טמאת מצרים שהיתה נאחזת בהם, שזה בחינת המ"ט שערי טמאה שהיו שקועים בהם. ועל-כן, אם היה מצטיר האור היורד מלמעלה כפי כליהם, היה מצטיר חס ושלום להפך, בבחינת 'לא זכה נעשית לו סם המות', רחמנא לצלן. וזה היה הנס והפלא הגדול שעשה השם יתברך עמנו, שהוא בעצמו ובכבודו ירד לגאל אותנו, הינו שלא התנהג עמנו כמו שמתנהג תמיד, שיורד אור פשוט מלמעלה ונצטיר למטה כפי בחינת הכלי של המקבלים, רק הפליא חסדו ונפלאותיו עמנו אז, והמשיך האור מציר מלמעלה בבחינת ברכה וטובה; ועל-כן, אף-על-פי שנתאחז עדין טמאת מצרים בכלי המחין שלהם, אף-על-פי-כן לא נצטיר האור להפך, חס ושלום, מאחר שכבר ירד האור מציר מלמעלה בבחינת ברכה וטובה, אדרבא, על-ידי-זה נכנע טמאת מצרים ונטהרו כליהם של ישראל על-ידי- זה ונגאלו.
וזה בחינת אתערותא דלעלא קדם אתערותא דלתתא שהיה ביציאת מצרים, הינו כנ"ל. וזה בחינת אכילת מצה, שהוא בחינת מחין גדולים מאד הבאים מלמעלה, הינו בחינת האור הגדול הבא מלמעלה מציר כבר בבחינת ברכה קדם שירד אל הכלים להצטיר שם. וזה בחינת מצה, שממהרין לאפות אותה קדם שתחמיץ, כי חמץ הוא בחינת ציור השפע למטה שהוא כפי הכלי, ועל-כן יש שם שני בחינות: זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה הוא להפך, חס ושלום. ועל-כן תמיד בכל השנה יכולין לאכל גם חמץ, כי יכולין גם למטה לציר האור בבחינת ברכה וטובה, כי כבר נתתקנו הכלים על-ידי התורה. וזה בחינת עשר מצות הנוהגות בפת, הכל כדי לציר השפע לברכה, כי האכילה היא בחינת שפע, בחינת מחין; אבל עכשו בשעת יציאת מצרים, שלא היו הכלים עדין בשלמות, על-כן אין אנו יכולין לאכל חמץ, שהוא בחינת ציור האור כפי הכלים שלנו, כי יצטיר האור על-ידי-זה להפך, חס ושלום, מאחר שהכלים פגומים עדין, ועל-כן אסור אז החמץ בבל יראה ובבל ימצא, וצריכין לאכל מצה, שהוא בחינת חפזון, הינו שאין ממתינין עד שיצטיר האור למטה, רק שנמשך האור מלמעלה מציר בבחינת ברכה.
וזה בחינת הארבע כוסות של יין, כי ביין יש בו גם-כן השני בחינות שיש להתורה הקדושה, זכה או לא זכה, כנ"ל; וכן ביין אם הכלים שלו בשלמות על-ידי שמירת הברית, אזי היין בבחינת 'זכה נעשה ראש', כי יכול לזכות על-ידי היין להתגלות התורה, כי 'יין' גימטריא שבעים וגימטריא 'סוד', בחינת 'נכנס יין יצא סוד', בחינת סודות התורה, שהם בחינת שבעים פנים לתורה שיכולין לזכות על-ידי המחין שמקבלין על-ידי שתית יין דקדשה; אבל אם חס ושלום לא זכה, הינו שלא נתתקנו כליו עדין, אז הוא בחינת 'נעשה רש' ועני, ואין עני אלא מן הדעת, כי נתוסף לו טפשות על- ידי שתית היין, כי עקר תקון היין הוא כפי תקון הברית, שעל-ידי-זה נתתקנין כלי המחין שלו בשלמות. ועל-כן בפסח, בעת יציאת מצרים, שהוא בחינה שיוצאין מהגלות של הרע של השבעים אמות, שהעקר הוא מתאוה זאת, ונמשך על כל ישראל בחינת קדשת הברית ותקון הכלים על-ידי האור הגדול היורד מלמעלה, אז מצוה לשתות היין. ועל-כן הם ארבע כוסות, כנגד הארבעה דגלים של מחנה ישראל, שהם עקר קדשת הברית. וזה בחינת אכילת מרור המטבל בחרסת, שזה בחינה שמכניעין וממתיקין מרירת התאוה הזאת הבאה מהאשה רעה שהיא בחינת מר ממות, ובפסח משברין המרירות הזאת על-ידי התגלות מלכות דקדשה, שהוא בחינת אשה יראת ה', שהיא בחינת חרוסת אותיות 'חס- רות', כמבאר בפנים. ואחר יום ראשון של פסח מסתלקת הארה הגדולה הזאת הבאה מלמעלה, ואז מביאין העמר ומתחילין לספר ספירה, הינו שאנו עוסקים בתקון הכלים כדי לזכות לקבל האור של קבלת התורה בשבועות בבחינת ברכה על-ידי תקון הכלים שלנו. ועל-כן סופרין מ"ט ימים, כנגד מ"ט אותיות שיש בשמות השבטים, שהם עקר בחינת קדשת הברית, שעל-ידי-זה נתתקנין הכלים בשלמות. ועל-כן ביום ששי לספירה, שהוא כנגד מדתו של יוסף, בחינת שמירת הברית, אז נבקע הים לשנים-עשר קרעים, כנגד שנים- עשר שבטים, שהם בחינת תקון הברית.
וזה בעצמו ענין קריעת ים-סוף, כי הרהורים רעים של תאוה זאת הרודפים אחר האדם, בפרט בעת שבורח מהם, שאז הם מתגברין ביותר והם בחינת מצלות ים, בחינת המים הזידונים של הים דסטרא-אחרא, הרוצה להתגבר על הים דקדשה, שהוא בחינת ים החכמה; כי עקר אחיזתם בדעת והמחין של האדם, שהם בחינת ים החכמה. והתקון להנצל מהם הוא על-ידי אמירת 'שמע' וברוך שם וכו', שיש בהם שנים-עשר תבות, כנגד שנים-עשר שבטים שעליהם מתגלה מלכות שמים, שהוא בחינת ים של שלמה העומדת על שנים-עשר בקר. ועל-ידי קבלת מלכות שמים דקדשה, וכולל נשמתו בנשמת שנים-עשר שבטים, על-ידי-זה בורחין ונתגרשין ההרהורים רעים הנמשכין ממלכות דסטרא-אחרא, שהוא שפחה בישא, בחינת "מפני שרי גברתי אנכי ברחת". וזה בחינת קריעת ים-סוף, שנקרע לשנים- עשר גזרים, כנגד שנים-עשר שבטים כנ"ל; הינו שנתגלה אור מלכות דקדשה העומדת ומתגלית על שנים-עשר שבטים כנ"ל, בבחינת ים של שלמה הנ"ל, ועל- ידי-זה נתגרשו ונתבטלו המים הזידונים הנ"ל, ויבאו בני ישראל בתוך הים דקדשה ביבשה. ועקר קריעת ים-סוף היה בזכות ארונו של יוסף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי בו נתגלה ביותר בחינת קדשת הברית של השבטים, ואז זכו בני- ישראל להשגות גדולות על-ידי הים- החכמה שנתגלה אז, ונכנעת השפחה בישא כל-כך, עד שהשפחות של ישראל נכללו גם-כן בקדשה כל-כך, עד שראתה שפחה על הים וכו'. ועל-כן אחר-כך התר החמץ לאכילה, כי כבר נתתקנו הכלים קצת עד שיכולין כבר לציר האור בבחינת ברכה גם לפי הכלים שלנו; אך עדין עוסקין בגמר תקון הכלים עד שבועות, ואז זוכין לתקון הכלים בשלמות, ואז מקריבין שתי הלחם דיקא מחמץ, שהוא בחינת ציור האור לברכה על ידי תקון הכלים שלנו כנ"ל (שם הלכה ה).

אות סז

עקר יציאת מצרים היה להקים ולתקן האמונה הנפולה שהיא אמונת חכמים, שעקר עבודת השם (שזה תכלית יציאת מצרים, כמו שנאמר "בהוציאך וכו' תעבדון את האלקים") תלוי רק בזה, הינו באמונת חכמים. כי עקר גלות מצרים היה לתקן פגם דור המבול ודור הפלגה, כמובא, ועקר הפגם שלהם היה על-ידי פגם אמונת חכמים, כמו שכתוב "לא יפנה דרך כרמים", וכמו שפרש רש"י שם (איוב כד, יח), ועכשו היו צריכים לתקן זאת. ולהקים אמונת חכמים הוא על-ידי נדר, הינו שידר איזה נדר ויקים מיד. וזה בחינת לקיחת הקרבן- פסח, כי כל הקרבנות הם על-ידי נדר, ועל-ידי-זה התנוצצו בהם אורות האבות, שזה בחינת זכות אבות שנזכר להם אז, שעל-ידי-זה נגאלו ועל-ידי-זה זכו שתהיה אכילתם בבחינת ענג שבת, שהוא בחינת מצה, כמו שכתוב "למען תמצו והתענגתם" וכו', כמבאר בפנים, וזה בחינת מצות אכילת מצה. ועל-כן נצטוו לקח הקרבן- פסח מבעשור לחדש, שהיה אז בשבת, שזה בחינת שבת הגדול כמובא, כי על-ידי-זה בעצמו של בחינת נדר זוכין לענג שבת כנ"ל, ועל-ידי בחינת ענג שבת, שהוא בחינת אכילת מצה, זוכין להשבית אויב ומתנקם. ועל- ידי-זה נכנעו גם הצרים ואויבים שהם המצרים, ונתבטל מרירות השעבוד שלהם מעל ישראל. ועל-כן נאמר בפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו", כי על-ידי הקרבן-פסח שהוא בחינת נדר, על-ידי- זה הקימו בחינת אמונת חכמים, וזכו לבחינת ענג שבת שהוא בחינת מצה, ונתבטל מהם מרירת השעבוד, שזה בחינת מרור, שהוא זכר לשעבוד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם הלכה ו, אות ז).

אות סח

עקר הגאלה תלויה באמונה; ולאמונה שלמה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי אמת; ולבוא לאמת הוא על- ידי שמקבל העצות הקדושות של הצדיקי אמת. וזה בחינת כלליות התורה, תרי"ג עטין דאוריתא. וזה בחינת גדל הנס של יציאת מצרים, כי אז היה עדין קדם מתן תורה, שהוא תרי"ג עטין הנ"ל, כי מחמת שנאחז בהם עדין זהמת מצרים מאד, על- כן לא היה אפשר להם עדין לקבל אור העצות הקדושות מחמת זהמת הנחש, שהוא בחינת עצת רשעים שהיה נאחז בהם עדין; וממילא כשאין זוכים לקבל אור העצות הקדושות אזי הם רחוקים מאמת ומאמונה, ואיך תהיה הגאלה? והפליא השם יתברך חסדו עמנו, והאיר עלינו אור גדול ונורא מאד שלא בהדרגה, דהינו שהאיר עלינו אור עצם האמת קדם שזכינו לקבל העצות הקדושות, ועל-ידי אור האמת זכינו לאמונה, שעל-ידי-זה היתה הגאלה.
וזה בחינת המחין הגדולים והנוראים המרמזים במצות אכילת מצה, הינו בחינת גדל עצם האמת שמאיר עלינו אז, כי עקר תכלית גדלות המחין הוא אמת, שהוא כלל כל המחין הקדושים שבעולם. ועל-כן אסור אז החמץ באסור חמור, כי אכילת האדם הוא בחינת דעת, כי המח והדעת הוא כפי האכילה, וכמבאר במקום אחר; וכל העצות הקדושות הם בחינת חמוץ המח דקדשה, כי העצה צריכה להיות בישוב הדעת ובמתון עד שיחמיץ את הדבר היטב. אך לעמת זה יש גם-כן בחינת חמוץ המח דסטרא- אחרא, שהם העצות רעות ומחשבות ורעיונים רעים שהם כנגד התורה הקדושה; ועל-כן נקרא היצר הרע שאור שבעסה. ואין חכמה ואין עצה לעמד כנגדו, כי אם על-ידי העצות הקדושות של התורה הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. ומחמת שאז היה עדין קדם קבלת התורה, והיה בלתי אפשר להמתין עד שיקבלו אור האמת על-ידי העצות הקדושות בהדרגה וכסדר, מחמת שהיה נאחז בהם עדין זהמת הנחש, שהוא בחינת עצת רשעים, על-כן אסור אז החמץ ושאור, כי אז החמץ הוא בחינת חמוץ המח דסטרא-אחרא, רק אנו צריכין לקבל אז אור האמת בעצמו קדם שנחמץ ונתלבש בבחינת עצות. ועל-כן בשבועות, שזכינו לקבל התרי"ג עטין ופסקה מאתנו זהמת הנחש, אז נמתק ונתתקן החמץ בקדשה גדולה, עד שמביאין אז שתי הלחם דיקא מחמץ. וזה הענין של יציאת מצרים נעשה בכל אדם ובכל זמן, כי בכל עת שהאדם משקע חס ושלום בגלות הנפש, יש לפעמים שהאדם משקע כל כך עד שאי אפשר לגלות לו שום עצה קדושה איך לצאת מן החשך והגלות, כי כל מה שיתנו לו איזה עצה, תתגבר הסטרא- אחרא על זה עד שתקלקל אותה על-ידי עצות רעות שלה, שהם בחינת זהמת הנחש.
אבל כשהשם יתברך חומל על האדם ורוצה להכניס בו התעוררות לתשובה, אזי השם יתברך מאיר בדעתו אור עצם האמת קדם שנתגלין לו העצות הקדושות, ועל-ידי עצם האמת הזה הוא נמשך אחר הקדשה בהשתוקקות גדול וזוכה לאמונה, ועל-ידי-זה נתקרב לצדיקי אמת והולך בדרך עצתם, ואז מקבל אמתת האמת של הצדיקי אמת ושל התורה הקדושה, על-ידי שמקבל העצות הקדושות שמלבש בהם אור האמת, כי עצת צדיקים הוא בחינת "כלה זרע אמת". וזה גם-כן בחינת אכילת מרור, שהוא זכר לשעבוד וגלות, כי צריכין לסבל מרירות גדול קדם שזוכין לברר העצות הקדושות מאחיזת הסטרא- אחרא, שהוא בחינת עצת הנחש, שמבלבלת כל העצות הקדושות וממררת את החיים ממש, שזה בחינת: "וימררו את חייהם בחמר ובלבנים" בחמרא דשמעתא ובלבון הלכתא, שכל זה הוא בחינת ברור ולבון העצות הקדושות, שהם כלל הלכות שבתורה, שהוא תרי"ג עטין, ונקראת עצה ותושיה. אך על-ידי הארת עצם האמת שהאיר עלינו השם יתברך בפסח, על-ידי-זה נתבטל ונמתק כל המרירות הנ"ל על-ידי הארת המחין הגדולים, בחינת אור האמת, שהוא בחינת מצה כנ"ל (שם הלכה ז).

אות סט

היין מרים את הדעת למעלה ממדרגתו. ועל-כן יש בו שני בחינות: זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש. כי אי אפשר לשתות היין בקדשה גדולה, כי אם כשזוכה לתקון הברית, שעל-ידי-זה זוכין לעצות קדושות ולאמת ואמונה; ואז יכול לזכות על-ידי היין שיתרומם מחו ויתרחב דעתו עד שיעלה לשרש הדעת, שהוא בחינת שרש התורה והמצות, ששם הוא למעלה מכל מצות התורה, וכל המצות מקבלין חיות והארה משם, וכשעולה לשם נתלהב ביותר ונתחזק ביותר לקים מצות התורה, מחמת שממשיך על עצמו אור שרש המצות. אבל להפך, חס ושלום, כשאין זוכה לבחינות הנ"ל, ואין אמונתו שלמה עדין, אזי על-ידי שתית היין והשכרות יכול לקלקל מאד, עד שכל הדרכים רעים דומות עליו כמישור, חס ושלום, כמו שכתוב: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", כי מחמת שנתרומם מחו למעלה מכלי המחין שלו, על-כן אינו רואה עוד לפי בחינתו כל האזהרות של המצות של משה רבנו, וכמבאר במקום אחר על פסוק: "פן ישתה וישכח מחקק".
ועל-כן בפסח, שאז נתגלה אור האמת בעצמו למעלה ממדרגת המחין, הינו קדם שנתלבש האמת בהעצות כנ"ל, ועל-כן חיבין אז לשתות יין ארבע כוסות, כי עכשו על- ידי היין דיקא נתרומם המח, ומקבלין אור האמת בעצמו למעלה מכלי המחין, ועל-ידי-זה נשלמת האמונה הקדושה ומתקנין בזה הפגם של אדם הראשון, שאמרו רבותינו ז"ל: סחטה ענבים ונתנה לו, וכן הפגם של נח שנאמר בו: "וישת מן היין" וכו', כמבאר בפנים. ועל-כן הם ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאלה, שעקר הגאלה תלויה באמונה כנ"ל, וארבע כוסות הם כנגד הארבע בחינות שהם: אמונה ותפלה ונסים וארץ- ישראל כל כוס כנגד בחינה אחת בפני עצמה, כמבאר בפנים (שם).

אות ע

יציאת מצרים הוא בכל אדם ובכל זמן, בכל שנה ושנה. וגם בכל יום ויום יש בו בחינת פסח ויציאת מצרים. ועל-כן צריכין להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי כל הארה והתעוררות עליון דקדשה הבא מלמעלה על כל אדם בכל יום, זה בחינת ההארה של יציאת מצרים, שבא ההארה מלמעלה שלא בהדרגה, בלי אתערותא דלתתא כראוי, וכל זה כדי שיצא מגלותו הקשה. אבל אחר-כך, כשמתחיל לילך בדרכי השם, אזי נוטלין ממנו הארה הזאת ומניחין אותו שילך מעצמו בהדרגה כסדר מיום אל יום, וצריך אחר-כך התחזקות מחדש. ועל-כן אין תקף בהתחלת החסידות, מחמת שאז מתלהב בהתלהבות גדול מחמת אור התעוררות עליון שבא עליו; אבל העקר הוא שאחר-כך כשמסתלק ממנו זה האור העליון ומניחין אותו שילך מעצמו, שאז יתגבר להתחזק בעבודת השם מיום אל יום בהדרגה כסדר, וכמובא בשם הבעל-שם-טוב ז"ל, שהמשל הוא כמו תינוק כשמתחיל לילך, שבתחלה אוחזין אותו ומוליכין אותו, ואחר-כך מניחין אותו שילך מעצמו; שזה ממש ענין פסח וספירת העמר, שבתחלה בא האור מעצמו מלמעלה ואחר-כך נסתלק, ואז צריך לו לילך מעצמו בהדרגה בכל ימי הספירה, עד שיזכה על-ידי-זה לקבל הקדשה שהיא בחינת קבלת התורה בשבועות. וגם ביום אחד בעצמו נעשה גם-כן בחינה זאת, שזה בחינת הרהורי תשובה והתעוררות עליון הבא על האדם מלמעלה בכל יום ויום, שזה בחינת הכרוז העליון דכריז בכל יומא כמובא; וכל זה בחינת הארת יציאת מצרים. ומי שזוכה להמשיך עצמו לאור האמת, יכול לזכות לתשובה על- ידי זה (שם).

אות עא

הדעת והמחין הם בחינת מים, בחינת "כמים לים מכסים"; ואמונה היא בחינת יבשה, בחינת ארץ, בחינת "שכן ארץ ורעה אמונה". ועל-כן בשעת קריעת ים-סוף, על-ידי שזכו ישראל לסלק דעתם לגמרי וסמכו רק על אמונה לבד, על-ידי-זה זכו שנעשה להם הנס בגשמיות גם-כן, שנתהפך הים ליבשה. וזה שמבאר בזהר הקדוש: "מה תצעק אלי", בעתיקא תליא מלתא; כי עקר המשכת האמונה הנ"ל בשלמות, לסלק ולבטל הדעת לגמרי כאלו אין לו שום דעת ולסמך רק על אמונה, שזה בעצמו בחינת קריעת ים-סוף, כל זה נמשך מרוחו של משיח, שהוא זוכה לעלות עד בחינת עתיק, שהוא בחינת ראש אמונה, כמבאר בפנים (עין אמונה, אות נז). ועל-כן אחר שביעי של פסח התר החמץ, כי כשזוכין לאמונה שלמה הנ"ל, אז אנו יכולין לאכל החמץ בקדשה לבלי להחמיץ המח, כי אם במתר לנו ובמה שהרשינו להתבונן, ואין לנו לחש ולהתירא מאחיזת חמוץ המח דסטרא- אחרא, כי תכף כשיעלה על דעתנו איזה דעה זרה חס ושלום, אז נסלק דעתנו לגמרי בפני האמונה, שזה בחינת קריעת ים-סוף, כנ"ל שם (וע' עוד מענין סוד קי"ס אמונה אות נח).

אות עד

עקר יציאת מצרים שבכל דור ובכל אדם ובכל זמן הוא לזכות לצאת מזהמת הנחש, שעל-ידה היה גלות מצרים וכל הגליות, הינו לזכות להנצל מעצת רשעים והחולקים והמונעים מנקדת האמת ומהפכים דברי אלקים חיים ואומרים לרע טוב ולטוב רע וכו', ולזכות לקבל ולקים עצת צדיקים, שהם עצות קדושות הכלולין ונמשכין מתרי"ג עטין דאוריתא, שהוא בחינת קבלת התורה בשבועות, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה שלמה ולגאלת עולם (שם).

אות עה

חמץ ושאור הם בחינות קלפת עשו וישמעאל, שהם בחינת תרין עננין דמכסין על עינין, שמהם נמשכין כל המחשבות רעות וזרות. וזה עקר גאלת מצרים, לצאת מחמץ למצה, ולזכות למחין ומחשבות קדושות. ועל-כן אחר קריעת ים-סוף התר החמץ, כי אז נתבטל הרע שבחמץ ושאור לגמרי עד שחזר להתר. כי עקר קריעת ים-סוף הוא: כי יש ים החכמה, ויש בו דרכים ונתיבות להשיג החכמה, בבחינת "הנותן בים דרך" וכו'; ולעמת זה יש מצלות ים, שהם בחינת הסטרא- אחרא, מחשבות חיצוניות והרהורים רעים הנמשכין מעננין דמכסין על עינין. והמצלות ים מכסין על הים-החכמה, ומערבבין הדרכים והנתיבות שיש בים-החכמה, וצריך לשברם ולגרשם, ואזי נתגלה ים- החכמה, ומשיגין דרכים ונתיבות בים- החכמה להשיג השגות נפלאות. וזה בחינת קריעת ים-סוף, שנתגרשו המים הזידונים, בחינת מצלות ים הנ"ל, ועל- ידי-זה נתגלו דרכי ים- החכמה בבחינת "הנותן בים דרך", ועל-כן זכו אז להשגות גדולות. ועל-כן היה קריעת ים- סוף בזכות ארונו של יוסף, בחינת תקון הברית, כי מי שזוכה לתקון הברית יוכל לגרש מצלות ים הנ"ל, כי תקון הברית הוא בחינת מילה ופריעה, שעל-ידם נתבטלין העננין דמכסין על עינין. ועל- כן בשעת קריעת ים-סוף זכו שנכנע ונתבטל הרע שבחמץ ושאור לגמרי עד שחזר להתר כנ"ל (שם הלכה ח).

אות עו

בפסח אז עקר התחדשות הדעת והמחין לידע כי ה' הוא האלקים, שזה בחינת המחין הגדולים המאירין בפסח. רק מחמת שנמשכין רק באתערותא דלעלא, שלא על-ידי אתערותא דלתתא, על- כן לא נתתקנו עדין בשלמות מחצות המחין, ואם היו אוכלין חמץ היו יכולין להחמיץ המח עד שיכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם. על-כן עתה עקר התקון, על-ידי שנזהרין שתכף כשנותן מים בעסה, שהם בחינת מימי הדעת שנמשכין ממקום גבוה מאד, צריכין לאפות העסה מיד באש, שהוא בחינת יראה, בחינת צמצום, לצמצם המחין תכף שלא יתחילו לחקר במפלא מהם, רק לחזר לאחור, להודות ולהלל להשם על כל הנסים והנפלאות שעשה עמנו, שהגביהנו ורוממנו למעלה למעלה ממדרגותינו, בבחינת לחם עני, שעונין עליו דברים הרבה. וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, שכשהשם יתברך מרחם עליו ומאיר עליו הדעת מלמעלה להודיעו כי עדין השם עמו, אז צריך לזהר מאד שלא להחמיץ מחו כלל, רק ישתדל להביט על טובות השם ונפלאותיו אשר הפליא חסדו עמו, ויענה להשם דברים הרבה בהלל ובהודאה על חסדו ונפלאותיו. ועל- כן אחר שביעי של פסח, שאז נתתקנו כבר מחצות המחין על-ידי בחינת שתיקה, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה', בכדי שלא יכנסו המחין להשיג במפלא מהם, שזה בחינת "ואתם תחרישון" הנאמר בקריעת ים-סוף, על-כן אז התר החמץ (שם ה"ט אותיות א ב).

אות עז

אכילת מצה בפסח, וכן אכילת האפיקומן הנקרא 'צפון', הכל הוא אכילה קדושה ונפלאה מאד, שזוכין על- ידה להארת הרצון, וגם ליראה טובה וקדושה, שאין להיראה פסולה שהוא בחינת עצבות, בחינת יגון ואנחה, שהם בחינת חמץ ושאור שום אחיזה בה, רק יראה ברה ונקיה, בחינת "יראת ה' לחיים" (שם).

אות פב

כשיוצאין מן הסטרא-אחרא בתחלת התשובה, אזי צריכין חפזון גדול לברח מכל מיני חמוץ המחשבה, שלא תתחמץ מחשבתו בהרהורים הנמשכין מן הסטרא-אחרא שרודפת אחריו וזה בחינת אסור חמץ בפסח. אבל אחר-כך, כשזוכה לשלמות התקון ומכניע הסטרא-אחרא לגמרי, ואזי זוכה לעלות במעלות ההשגה, אזי תקונו דיקא על-ידי בחינת חמוץ המחשבה על-ידי שהיה, ששוהה ואינו ממהר לרוץ לפניו, שזה בחינת 'אם רץ לבך שוב לאחור', שזה נמשך מבחינת המסדר והמישב את המחין, שהוא בחינת כתר, שנמשך אורו בשבועות ועל-כן מקריבין אז שתי הלחם מחמץ דיקא (שם).

אות פז

עקר בחינת פסח הוא לתקן העשירות, להעלותו מהגלות, מהסטרא-אחרא ומהטמאה, אל הקדשה, להוציא השפע והעשירות מהעכו"ם והרשעים ולהכניסו לישראל הצדיקים והכשרים, העובדים את השם יתברך עם כל העשירות, עד שעל-ידי-זה נתגדל שמם ונפשם, עד שמתאוים נפשות רבות להכלל בשמם, ועל-ידי-זה נעשין גרים ובעלי-תשובה הרבה. כי הממון דקדשה הוא בשרשו גבוה מאד, ובא ונשתלשל ממקום שהנפשות באות משם, ויש בממון ניצוצות הקדשה הרבה, שהם בחינת גונין עלאין. רק שמחטא אכילת עץ הדעת נפלה הפרנסה והעשירות אל הסטרא-אחרא, ומשם נמשך מרירת טרדת הפרנסה, בחינת "בעצבון תאכלנה, בזעת אפיך תאכל" וכו'. ועקר העשירות היה במצרים, ששם כל העשירות דסטרא-אחרא, כמבאר בפנים, ועל-כן היו עובדים לצאן, שהוא בחינת עשירות, בחינת "ועשתרות צאנך", כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל-כן כשיצאו ממצרים היתה עקר ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", הינו שיבררו ויוציאו העשירות מהסטרא-אחרא, מטמאת מצרים, אל הקדשה. ועל-כן בפסח נתתקן תאות ממון, כי אז זוכין להמשיך העשירות בקדשה. וזה בחינת הקרבת הקרבן פסח מן הצאן. ועל-כן היו צריכין לאכל אותו על מצות ומרורים, שהם בחינת מרירות ועניות, כי מצה הוא לחם עני;
כי עקר תקון העשירות הוא עניות, דהינו שיזכר תמיד בעניותו איך שנולד ערם מבטן אמו, שזה תכלית העניות, וגם עכשו לפי מעשיו אין מגיע לו אפלו לחם צר ומים לחץ, וכל פרנסתו הוא רק בחסד וצדקה, כעני ממש, ועל-ידי-זה אינו מתקנא בגדלת חברו ושמח תמיד בחלקו, אף בימי עניו ממש, ועל-ידי-זה זוכה לעשירות ממש, כמבאר בפנים (עין 'ממון ופרנסה', אות לג, בארך). וזה שאנו עושין בפסח כמה דברים שהם זכר לשעבוד ועניות, וכן כמה דברים שהם בחינת גדלה ועשירות וחרות, כי זה עקר השלמות, שאפלו בשעת גדלתו ועשרו יזכר גם-כן את העניות והמרירות כנ"ל. וגם בשביל זה עוקרין בפסח הקערה קדם הסעודה, לרמז שעדין אין הסעודה שלנו ואין אנו רשאין לאכל ממנה עד שנזכיר תחלה חסדי השם ונפלאותיו, אשר הוציא השפע מהסטרא-אחרא ונתנו לנו, והכל רק בחסד חנם לבד. וזה שעקר מצות אכילת מצה היא בפרוסה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מה דרכו של עני בפרוסה; הינו שצריכין להחזיק עצמו תמיד כעני, שהוא פורס ומשבר לחמו ופרנסתו, הינו לחשב תמיד שכל (מי) [מה] שיש לו בחסדי השם אינו מגיע לו רק מחצה מזה, וגם זה היה די לפניו, ועל-כן אינו חסר לו כלום תמיד והוא שמח בחלקו, ועל-ידי-זה זוכה לעשירות ממש בעולם הזה ובעולם הבא (הל' פורים, הלכה ו, אותיות ט יא יב).

אות פח

בכל דור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. כי זאת הבחינה היא בכל אדם ובכל זמן, שעקר מרירת הגלות לכל אחד הוא בחינת טרדת הממון והפרנסה. ועקר גאלת הנפש לכל אחד הוא כפי מה שזוכה לקרב את עצמו לצדיקי אמת, שעל-ידי- זה משבר תאות ממון וזוכה להיות שמח בחלקו, על-ידי שמרגיש עניותו בכל הבחינות, בגוף ונפש וממון, ועל-ידי-זה זוכה לבחינת גאלה, לבחינת עשירות דקדשה, עד שיכול לזכות על-ידי-זה גם לעשירות גדול ממש בגשמיות. וזה עקר הגאלה שלמה שתהיה על-ידי משיח צדקנו, שאז יחזר כל העשירות אל הקדשה לישראל, שיהיו אז כלם צדיקים, וכמבאר במקראות הרבה גדל העשירות שיהיה אז. וכל זה יזכו דיקא על-ידי העניות המר שסבלו בגלות הזה. וגם אז כשיצאו מהגלות הזה ויזכו לעשירות, אף- על-פי-כן לא ישכחו עניותם ולא יתגאו, רק יחזיקו עצמם כעניים, כמו שכתוב "וחסו בו עם עני ודל". וגם משיח בעצמו נקרא עני ורוכב על החמור, כי עקר העשירות האמתי ברוחניות וגשמיות זוכין על-ידי עניות ושפלות באמת כנ"ל (שם אות יג).

אות צ

עקר גלות מצרים שבכל דור ודור הוא, שעל-ידי שמתגברין שלשה שרי פרעה, שהם קנה ושט ורידין, בחינת שר הטבחים ושר האופים ושר המשקים, שהם בחינת תאות אכילה ושתיה, על- ידי- זה נמשך הדבור דקדשה ל'הערף' שהוא בחינת 'פרעה', ואז אין יכולין לדבר שום דבור דקדשה בשלמות לפני השם יתברך, ואז הוא בחינת גלות מצרים, כמבאר בפנים. ועקר תקון הדבור ועליתו הוא על- ידי תקון הדעת והאמונה, ששניהם אחד, כמבאר בפנים (עין אמונה וכו', אות סב). ובמצרים היו שניהם בגלות, הדעת והאמונה. ועשה עמנו השם יתברך חסד גדול ונס נפלא, והאיר עלינו הארה גדולה ונפלאה מאד, שזה בחינת התגלות פני הקדשה, שנתגלה אז בהארה נפלאה, ועל-ידי-זה זכינו להכיר את השם יתברך ולרדף אחריו בזריזות נפלא, בהשתוקקות נמרץ, באמונה נפלאה. אבל עדין אסור לנו להטות את המח ולהחמיצו בישוב איזה קשיא, רק לסמך על אמונה הנפלאה לבד שזכינו עתה, שהוא בחינת למעלה מן הדעת הרבה.
וזה בחינת אכילת מצה, שהוא מאכל עליון וגבוה מאד, בחינת אכילת מן, כמובן בדברי רבותינו ז"ל; הינו שהוא מאכל שנמשך לנו על-ידי הארה העליונה הנפלאה שיורדת עלינו אז. אבל החמץ, שהוא בחינת חמוץ המח בקשיות, אסור אז בפסח במשהו, כי אי אפשר לנו לישב עדין שום קשיא עד אחר קריעת ים-סוף, שאז זכינו לבחינת תקון הדעת, לישב ולתרץ על-ידי-זה הקשיות שאפשר לישבן, ולסמך על אמונה לבד באלו הקשיות שאי אפשר לישבן בזה העולם, שזה עקר שלמות האמונה ואז אכילתנו בבחינת חמץ ומצה: חמץ הוא בחינת חמוץ המח בקדשה באלו הקשיות שאפשר לישבן, ומצה הוא בחינת אמונה שלמה שנמשכת משכל עליון וגבוה מאד, כדי שלא להסתכל על הקשיות שאי אפשר לישבן (הל' חלב ודם ה"ד, אותיות א ב ד).

אות צא

על-ידי מצות קרבן-פסח ואכילת מצה ושתית ארבע כוסות, על-ידי- זה מכניעין השלשה שרי פרעה הנ"ל. ועין שם גם-כן מענין תענית בכורים בערב-פסח (שם אותיות ו ז).

אות צב

אחר יום ראשון של פסח נסתלקת הארה עליונה הנ"ל, ואז צריכין להתחיל לטהר ולקדש את עצמו מיום אל יום על-ידי אתערותא דלתתא, שזה בחינת הקרבת העמר; ואחר-כך אנו סופרין הימים לעמר, הינו שאנו חוזרין בכל יום לקבל כח מהתחלת הספירה, שהיא הקרבת העמר. ועל- ידי-זה שאנו חוזרין בכל פעם אל ההתחלה, על-ידי- זה אנו זוכין לצאת מטמאת מצרים, ולתקן את הדבור, ולזכות לאמונה שלמה על-ידי אתערותא דלתתא (שם אות ח).

אות צג

פסח הוא בחינת חסד ואהבה, כידוע, הינו בחינת אהבה והשתוקקות וכסופין דקדשה. כי אז היה עדין קדם קבלת התורה, וממילא אין יודעין כלל מה לעשות, ואזי העקר הוא רק כסופין והשתוקקות דקדשה, שזהו בחינת חסד, בחינת אברהם, בחינת פסח. ואחר-כך, על-ידי הכסופין אלו נעשין נקדות להאותיות, בבחינת "נקדות הכסף", ונצטרפין ונצטירין אותיות התורה לטוב, ואז זוכין להתגלות התורה, שזה בחינת קבלת התורה בשבועות. וכן הוא בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד מישראל, אפלו הפחות שבפחותים, צריך לקבל את התורה מחדש בכל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, הינו שצריך לקבל על עצמו מחדש בכל פעם על מלכות שמים ועל תורה. וכל אחד קדם שזוכה לאיזה התגלות בתורה ועבודת השם, שזה בחינת קבלת התורה אצלו, אזי צריך לזכות מקדם למדת החסד שהוא בחינת פסח, הינו להרגיל עצמו מאד בהשתוקקות וכסופין דקדשה, שיכסף וישתוקק ויתגעגע מאד תמיד, מתי יזכה לצאת ממדרגתו הפחותה והשפלה ולכנס אל הקדשה באמת ולשוב אל השם יתברך. וצריכין להוציא בפה ממש הכסופין וגעגועים הנ"ל, וכפי ההשתוקקות והכסופין דקדשה שהיו לו, כן זוכה אחר-כך באמת שיתמלא רצונו, שיזכה לקים את כל דברי התורה באמת, שזה עקר בחינת קבלת התורה שבכל דור (הלכות דם ה"א אותיות א ב).

אות צד

אכילת מצה הוא בחינת לחם הפנים (שם אות ה).

אות צה

עקר הגאלה בפסח הוא על-ידי השתוקקות והכסופין דקדשה שזכו אז רק באתערותא דלעלא, ואחר-כך מסתלקת הארה זאת, ואז צריכין להקריב עמר שעורים שהוא מאכל בהמה; כי קדם שמתקרבין להשם יתברך, קדם שזוכין לבחינת קבלת התורה, אזי הוא בבחינת בהמה ממש, ואז העקר רק השתוקקות וכסופין דקדשה, בחינת "כאיל תערג וכו' כן נפשי תערג אליך" וכו', בחינת "כבהמות שדי אערוג אליך" וכו', ועל-ידי-זה זוכין לציר אותיות התורה לטוב וזוכין לקבלת התורה, ואזי עולין מבהמה לאדם. וזה בחינת הספירה שסופרין אחר-כך, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מחמת שמתגעגע ונכסף ומשתוקק מאד לאיזה דבר, ומחמת זה סופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו דבר, כן אנו סופרין הימים, ונכספין ומשתוקקים לזכות לקבלת התורה בשבועות.
וזה בחינת ההתעוררות והשתוקקות נמרץ מאד להשם יתברך שזוכין כל אחד מישראל בשעת ספירת העמר, כי זה עקר מצות הספירה. ועל-ידי הכסופין דקדשה שמשתוקקין וכוספין להשם יתברך כל ימי הספירה, על-ידי-זה נטהרין בשלמות מטמאת מצרים, וזוכין אחר-כך לבחינת קבלת התורה בשבועות. וזה בחינת המקוה של שבועות, שהוא גבוה וקדושה מאד, כי הוא בחינת מימי החסד העליון וגדול מאד שזוכין על-ידי כסופין דקדשה (שם אותיות ו יא).

אות צז

ענין מקוה של פסח ומקוה של שבועות, עין 'אכילה', אות צה.

אות צח

כל הגליות מכנים בשם גלות מצרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועקר הגלות הוא מה שהטוב של נשמות ישראל כבוש בגלות תחת יד האמות והסטרא-אחרא, שמזה באין כל התאוות והעברות, רחמנא לצלן, כמו שכתוב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ועקר הגאלה היא על-ידי שמשמיעין להטוב הכבוש בגולה את מעלתו, שישמע במקום שהוא שם את דברי הצדיק עד שיתעורר לשוב לשרשו. וזה נעשה על- ידי צדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר נח וזך, עד שעל-ידי-זה שומע הטוב גם מרחוק את כל דבוריו הקדושים של הצדיק האמת. וזה בחינת "כי הנה הסתו עבר" וכו', הינו שנעשה אויר נח וזך, ועל- ידי-זה "וקול התור נשמע בארצנו", הינו קול התיר הגדול, שהוא הצדיק האמת, נשמע על-ידי-זה למרחוק, אפלו בבחינת ארציות וגשמיות ודיוטא התחתונה.
ופסוק זה נאמר על גאלת מצרים שהיה בניסן, שאז האויר נח וזך, בחינת "מוציא אסירים בכושרות", בחדש שכשר לצאת בו, כי כבר עברו ימי החרף, שאז מצוי רוח סערה ובלבול האויר. ומחמת שעקר התגלות האמונה, שהוא בחינת יציאת מצרים, הוא על-ידי הצדקה והחסד, שעל- ידי-זה נעשה האויר נח וזך, על-כן פסח הוא בחינת חסד, בחינת אברהם. ועל-כן נותנין מעות חטין קדם פסח, וכן "מצת" ראשי-תבות: צדקה תציל ממות, כמובא במקום אחר; ובתחלת סדר ההגדה מתחילין לומר: כל דכפין ייתי ויכול, שכל זה הוא בחינת חסד וצדקה, שעל-ידי-זה נשמע להטוב במקום שהוא שם את דבורי אמונה של הצדיק האמת, עד שעל-ידי- זה נצול ממות, שהוא הסטרא-אחרא, ושב לשרש קדשתו, שזה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן אברהם אבינו עליו השלום, שעסק בזה לגלות האמונה הקדושה בעולם, על-כן נקרא איש החסד (הל' סימני בהמה וחיה, הלכה ד, אותיות ב ט יא יב).

אות קג

ענין סוד קריעת ים-סוף נוגע לסוד המעשה של יום הששי מהשבעה בעטלירס, מזה שהתפאר בגדל הכח שיש לו בידיו, ושהוא רופא את הבת-מלך שברחה מפני המלך שתפסה, ואחר-כך ברחה ממנו לתוך המבצר של מים וכו'; ועקר רפואתה הוא על-ידי עשרה מיני נגינה, שזה בחינת השירה שאמרו בשעת קריעת ים-סוף עין פנים (הל' תולעים הלכה ד, אות ד).

אות קי

עקר גלות מצרים היה על פגם הברית, כידוע, כי במצרים, שם תקף הזהמא של תאוה זאת. ועל- כן כל הגליות נקראים בשם מצרים, כמאמר רבותינו ז"ל, כי גם כל הגליות הם על- ידי בחינה זאת. וישראל בגדל כחו של משה זכו לצאת אז מגלות של תאוה הנ"ל, עד שזכו לשבעים פנים לתורה, שזה בחינת קבלת התורה שזכו אחר יציאת מצרים. אבל אף-על-פי-כן עדין חתר עליהם הבעל-דבר אחר-כך להכשילם בחטא העגל, ואמרו רבותינו ז"ל, שלא היה אלא כדי להתיר להם עריות וכו', ועל-ידי-זה נמשכו כל הגליות וכל הצרות, רחמנא לצלן, כידוע. ועקר התקון בכל דור הוא על-ידי גדולי הצדיקים האמתיים שזכו לשמירת הברית בתכלית השלמות, והם ממשיכין עלינו אורו של משיח, שעקר התקון להמשיך קיום התורה בעולם הוא על-ידו. ובשביל זה צריכין להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כדי להמשיך עלינו קדשת יציאת מצרים גם עתה, לצאת מבחינת גלות מצרים, שהוא בחינת גלות כל התאוות, בפרט מהתאוה הנ"ל, ולזכות לבחינת קבלת התורה, דהינו לקים התורה.
ועקר זמן הזכרת יציאת מצרים הוא ביום, שאז עקר קריאת שמע ותפלה בשלימות וטלית ותפלין ורב המצות. כי עקר ציור האור לטוב, שזה בחינת כלל המצות ויציאת מצרים הוא רק ביום, בבחינת "יוצר אור" וכו', כמבאר בפנים. אבל באמת צריכין גם בלילה להזכיר יציאת מצרים, כי גם בתקף החשך, בבחינת לילה, צריכין להשתדל להמשיך על עצמו קדשת יציאת מצרים, כדי לתקן את הכלים שיהיו מוכנים לציר האור כשירד לתוכו שיצטיר תכף לטובה ולברכה, כי אדרבא, אז עקר הנסיון, בבחינת "בחנת לבי פקדת לילה", כי בלילה, שהיא בחינת חשכת הגלות, אז עקר הנסיון, ואז צריכין ביותר לזכר יציאת מצרים, שכמו שעשה עמנו השם יתברך נסים בגלות מצרים והוציאנו לחרות מטמאת התאוה הנ"ל לקדשת קבלת התורה, כן יעשה עמנו נפלאות גם עתה, בבחינת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
אבל הגלות מתארך מאד, והבעל-דבר מתפשט מאד על כל אחד ואחד לארכו ולרחבו, עד שקשה וכבד מאד ענין זה להכניסו בעולם, להזכיר יציאת מצרים בלילות ולהאיר בלב כל אחד מישראל שיזכר ביציאת מצרים בתקף חשכת הגלות הזה, שיזכר את עצמו בגדל כח הצדיקים שהם בחינת משה שזכה להוציאנו ממצרים. ואין דור יתום, ובודאי יש צדיקים גדולים בכל דור שהם בבחינת משה, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ובודאי יש כח לצדיקים כאלו גם עתה להוציא את כל אחד ואחד מגלות נפשו, שזה בחינת יציאת מצרים; אבל קשה מאד להכניס בלב כל אחד את כל זאת, שזה בחינת הזכרת יציאת מצרים בלילות, ועל זה אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, שכבר זכיתי לכל השבעים פנים לתורה, ולא זכיתי וכו' עד; וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח; כי כל זה אי אפשר להמשיך כי אם על- ידי התנוצצות משיח שממשיכין גדולי הצדיקים בחדושי תורתם, שעל-ידו יהיה גמר התקון כנ"ל (הל' יין-נסך ה"ד אות כא).

אות קיא

ענין יציאת מצרים שבכל אדם ובכל זמן, עין ממון וכו', אות לח.

אות קיב

על-ידי שמכניעין המדמה, שהוא בחינת קלפת פרעה ומצרים, ועל- ידי-זה עולין אל השכל, על-ידי כל זה נתבטל הזמן, שעקר אחיזתו בבחינת המדמה, וזוכין לעלות ולהכלל בבחינת למעלה מן הזמן. ועל-ידי-זה היתה עקר גאלת מצרים, שהיתה בחפזון, והשם יתברך פסח ודלג על הקץ, שכל זה בחינת מעוט ובטול הזמן, עד שעולין לבחינת למעלה מהזמן. וזה בחינת אסור חמץ, שעקר אסורו על-ידי הזמן, הינו שלא להשהות העסה איזה זמן בכדי שלא תחמיץ (הל' ע"ז ה"ג, אות ד ח כג).

אות קיג

בחינת פסח ויציאת מצרים ישנה בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד ואחד כל זמן שהוא משקע בתאוות והבלי עולם הזה, זה בחינת גלות מצרים כידוע. ויש אנשים שהם משקעים מאד בטמאת מצרים, בגלולי החטאים והעונות, רחמנא לצלן, ומחמת שהוא משקע בתאוותיו מאד מאד על-כן אי אפשר להוציאו משם בשום תוכחה ומוסר, כי כבר נתקשר בשטותים וחטאים שלו כל-כך עד שאי אפשר להוציאו משם בשום פנים, אם ירצו לדבר לו תורה ומוסר לפי מדרגתו. אבל השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועל-כן הוא יתברך ברחמיו שולח לו לפעמים התנוצצות גדול והתעוררות גדול בלבו שישוב להשם יתברך, שזהו בחינת כרוזא דלעלא, כידוע. וצריך האדם שיחוס על נפשו, ותכף כשבא עליו התעוררות לתשובה, תכף ומיד ימהר להמלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כלל, בבחינת "מהר המלט על נפשך אל תביט אחריך", כי מחמת שהוא משקע בשטותים ותאוות ובלבולים כל- כך, על-כן תכף כשמתחיל לחשב איך ומה ובאיזה אפן יברח מתאוותיו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו', אזי בודאי יחזר וישוב לאולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משקע בזה ביותר ומבלבל מאד מאד; על-כן בתחלת התעוררות התשובה צריך לברח מיד שמתעורר, ואל יביט לאחוריו כלל יהיה איך שיהיה יחוס על נפשו ויברח בחפזון ממה שהוא צריך לברח. וזה בחינת פסח, שאז היה יציאת מצרים, שאז נתגלה אור רב מלמעלה ואז תכף יצאו ישראל בחפזון גדול ולא יכלו להתמהמה, כי היו נשארים שקועים שם, חס ושלום, כמובא.
וגם אסור לו אז להתחיל לחשב על פרנסה; אם-כן מהיכן יתפרנס? רק יבטח בה' וישליך עליו יהבו והוא יכלכלהו. וזה בחינת "וגם צדה לא עשו להם", שכשצריכין לברח ממה שצריכין לברח, מפח יוקשים, אז אסור לחשב כלל על פרנסה וצידה, כי בודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות, והוא ממהר לנוס ולברח מהם, בודאי אינו חושב אז מהיכן יתפרנס וכיוצא. מכל-שכן כשהאדם צריך לברח מן השאול תחתיות ומתחתיו, ומיסורי עולם לחיי עולם איך הוא צריך לברח למהר להמלט על נפשו, ולא יביט לאחוריו כלל, כי אינו יכול להתמהמה, וגם צידה ופרנסה לא יעשה לו, ויבטח בה' וישען באלקיו כי לא יעזבהו. גם אינו יכול להתעורר ולבוא לתשובה שלמה, כי אם כשישליך כל החכמות ממנו, כי אם ירצה אז לחשב שום חכמה ועצה ותחבולה הן חכמות חיצוניות, או כיוצא בזה חכמות העולם וטרדות הפרנסה בודאי לא יועיל לו שום התעוררות בעולם, כי עקר ההתגלות אלקות והתעוררות הגדול שבא אליו מלמעלה לא היה אלא כדי שיראה מרחוק אור גדול, כדי שישתוקק נפשו לברח מתאוותיו והבליו, ויתחזק יותר באמונה על-ידי רבוי ועצם האור שהוא רואה מרחוק, אבל עצם האור אי אפשר לו לקבלו, ועל-כן צריך אז להתחזק ביותר בהאמונה הקדושה ולמהר ולרוץ בכח גדול, לברח ממה שצריך לברח בחפזון גדול.
וזה בחינת מצה, שנאפית בחפזון גדול. ועל-כן נקראת המצה לחם עני, אף-על-פי שמצה היא בחינת מחין גדולים, כידוע בכונות; אך באמת שניהם אחד, כי תרויהו איתנהו בה, כי מחמת עצם גדלת האור המלבש ומרמז באכילת מצה של פסח, שהוא אור גדול מאד עד שאין לנו בו שום תפיסה כלל ואי אפשר להשיגו כלל, והאור לא בא מלמעלה אלא כדי לחזק ולהחיות את האמונה, שעל-ידי שרואים אור גדול מלמעלה, אף- על-פי שאי אפשר להשיגו כלל, אף-על- פי-כן נעשין חזקים יותר באמונה; ועל- כן נקראת המצה לחם עני, בחינת 'אין עני אלא מן הדעת', כי דיקא עכשו מחמת עצם האור הגדול מאד, על-כן צריכין לסלק דעתו לגמרי ולידע שאינו יודע כלל, שזהו בחינת הצמצום של חכמה תתאה, שעל-ידי-זה דיקא זוכין להשיג השכל העליון של השגות אלקות. וזה שאמרו רבותינו ז"ל: 'לחם עני', שמזכיר את העני שנתענו במצרים, וגם שעונין עליו דברים הרבה; כי עקר התגלות הדעת וההארה של פסח שבא עלינו מלמעלה, שהוא בחינת התחלת התשובה, הוא רק בשביל זה, כדי שעל- ידי-זה יזכר עצמו כל אחד את הענוי שנתענה נפשו בגלות התאוות של מצרים שהוא הסטרא-אחרא, ועל-ידי- זה יענה דברים הרבה להשם יתברך ויצעק בקול גדול להשם יתברך, עד שירחמהו ויקרבהו לעבודתו יתברך (הל' גילוח, הלכה ג, אותיות יב יג).

אות קיד

עקר החלוק בין חמץ למצה הוא החלוק וההבדל שבין חית להא, שזה בחינת עקר החלוק שבין הסטרא- אחרא לבין הקדשה; הינו כי עקר אחיזת היצר הרע והסטרא-אחרא הוא מכפירות ופגם אמונה, וכל הכפירות הם מחמת החכמות, מחמת שנדמה להאדם שכבר הוא חכם וראוי לו להבין כל הדברים ושיתרצו לו כל הקשיות שקשין לו על השם יתברך או על צדיקי אמת, ומחמת חכמתו הוא נופל מאד, רחמנא לצלן, כי החכמות שאינם דקדשה מפילין מאד את האדם, כמבאר במקום אחר, ועל-כן העקר הוא להשליך שכלו לגמרי ולסמך רק על אמונה לבד. אבל באמת גם האמונה צריכין להחיות על-ידי השכל. ומי שהוא חזק בהאמונה הקדושה, אזי כל מה שנתוסף לו דעת ושכל הוא יודע שרחוק עדין מהידיעה השלמה האמתית, ונתחזקה אצלו האמונה ביותר, בבחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'.
וזה בחינת מצה בהא, שיש חלל בין הדלת ובין היוד שבתוכה, כי הדלת היא בחינת אמונה, והיוד הוא בחינת הדעת והחכמה שממשיכין לתוכה להחיות את האמונה; אבל צריך להיות חלל ופתח בין הדלת שהיא בחינת אמונה ובין היוד שהוא בחינת החכמה, להורות שאף-על-פי שכבר זכה להמשיך לעצמו איזה חכמה ודעת, שהוא בחינת היוד שבתוך ההא, אף-על-פי-כן עודנו מחזיק בתמתו כבתחלה, כי הוא יודע ומאמין שעדין אינו יודע כלל ומתחזק רק באמונה; אדרבא, עתה הוא יודע ומשיג ביותר איך אי אפשר לדעת אותו יתברך ואיך צריכין להתחזק באמונה יתרה מאד, אבל אינו סותם חס ושלום על-ידי החכמה שהשיג את פתח האמונה, חס ושלום, כי זהו בחינת חמץ בחית, שהפתח והחלל סתום, שהוא בחינת חמוץ המח, בחינת "כי יתחמץ לבבי", דהינו שעל-ידי החכמה והדעת שהשיג, על-ידי-זה הוא נדמה בעיניו שכבר הוא חכם בשלמות, עד שרוצה לסמך על חכמתו לבד ואינו משתמש עוד באמונה, שזה בחינת חית, שכבר נסתם פתח הדלת, דהינו פתח האמונה, כי סובר שכבר נתחכם לגמרי, ואז נתחמץ לבו בכפירות חס-ושלום על- ידי-זה ונתרחק לגמרי חס-ושלום מהשם יתברך.
והכלל, שעקר ההבדל בין הקדשה ובין הסטרא-אחרא הוא רק במשהו הזאת, כמאמר רבותינו ז"ל, שאין ביניהם רק כחוטא דקיק, בחינת "כפשע ביני ובין המות", רחמנא לצלן; כי כשסובר שכבר נתחכם על-ידי שהשיג איזה חכמה ודעת, ואינו משתמש עוד באמונה, זה הוא בחינת הסטרא-אחרא, בחינת חמץ בחית, שנסתם פתח האמונה, ואזי נופל מדעתו ונעשה אויל וכסיל גמור, כי עקר החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה, ולהתחזק רק באמונה יתרה בכל פעם, בבחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, שזהו בחינת מצה, שהדלת בחינת אמונה רחוק מן היוד שהוא בחינת החכמה, בבחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כי היוד רחוקה מן הדלת לעולם, רק האמונה מקבלת חיות מן החכמה מרחוק, בבחינת "מרחוק ה' נראה לי", הינו כי על-ידי החכמה שהשיג, על-ידי- זה נתחזקה האמונה יותר, כי עקר השגת החכמה הוא לחזק את האמונה. וזה בחינת מצה, שהיא לחם עני, כי זה עקר השגת החכמה והמחין שהם בחינת מצה, לדעת שעדין הוא עני מן הדעת, רק שצריכין להתחזק באמונה.
וזה בחינת פריסת המצה שפורסין אותה לשנים, והחלק אחד עונין עליו ההגדה ואוכלין אותה לאכילת מצה, והחלק השני הוא צפון וטמון לאכילת אפיקומן, שזה בחינת ההא, שהיא דלת-יוד, בחינת אמונה וחכמה, הינו שאנו מרמזין שעדין אנו רחוקים מהדעת האמתי, ואין אנו רוצין להשתמש עכשו רק עם החלק הקטן שהוא כנגד הדלת של ההא, שהיא בחינת אמונה, ועונין עליו דברים הרבה ומשתוקקין להשם יתברך באמונה גדולה; אבל החלק הגדול של המצה, שהוא כנגד היוד שבתוך ההא, שהיא בחינת חכמה, החלק הזה אנו טומנין עד הסוף, כי אי אפשר להשתמש בדעת עד לבסוף, המרמז על הקץ האחרון, שאז תמלא הארץ דעה וכו' ואז נזכה לדעת שלם, שזה בחינת אפיקומן, כמבאר בפנים (שם אותיות יב יד. עיין פנים).

אות קטו

עקר עלית ותקון המלכות, בחינת חכמה תתאה, בחינת אמונה הנ"ל, הוא על-ידי החסד שמתגלה על- ידי התוכחה, שעל-ידי-זה קוצרין וחותכין המלכות מגליות של הד' מלכיות, שהם בחינת חכמות חיצוניות, ומעלין אותה אל האור-הפנים המאיר בשלש רגלים. וזה בחינת פסח, שהוא ראשון לרגלים, והוא בחינת חסד, כמובא בכתבים. אך ביום ראשון של פסח בא אור החסד מלמעלה בבחינת אתערותא דלעלא, שלא על-ידי בחינת תוכחה הנ"ל, ואחר-כך נסתלק האור הגדול הזה, ואז צריכין להמשיך החסד על-ידי תוכחה, ולפעמים התוכחה בדרך בזיון, כמבאר בפנים. וזה בחינת מנחת שעורים, שהוא מנחת קנאות כמובא, הינו בחינת תוכחה הנ"ל; כי כמו שהבעל מוכיח לפעמים את אשתו ומקנא ואומר לה: אל תסתרי עם איש פלוני! כמו-כן הצדיק מוכיח את ישראל, ועקר התוכחה של הצדיק לכנסת-ישראל הוא על אמונה, שהוא יסוד כל התורה; ופגם אמונה, שזה בחינת כפירות חס-ושלום, הם בחינת נאוף, בבחינת (יחזקאל טז, לב): "האשה המנאפת, תחת אישה תקח את זרים", שזה נאמר על חטא עבודה זרה ופגם אמונה.
וזה "אל תסתרי", כי כל המחשבות הללו הם בלט, בסתר, ואין יודע מהם כי אם בוחן לבבות, בבחינת "פן יהיה בכם איש וכו' אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר". וזה שהצדיק מוכיח את ישראל: אל תסתרי עם איש פלוני, שלא יניח לכנס אצלו הכפירות של איש פלוני, הינו הבעל- דבר, ולא יניח אותו לטמא דעתו, חס ושלום, רק יגרש מדעתו ולבו כל אלו המחשבות והבלבולים ולא יטען עמהם כלל, רק יסלקם מדעתו לגמרי, ויעשה עצמו כבהמה, ויסמך על אמונה לבד, כמו שכתוב "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". וזה בחינת מנחת שעורים שהוא מנחת קנאות, בחינת מאכל בהמה; וזה גם-כן בחינת התוכחה, שהיא לפעמים בדרך בזיון, שזה בחינת שעורים, שהוא מאכל בזוי של בהמות, ועל-ידי-זה נמשך החסד שעל-ידו קוצרין את המלכות כנ"ל. וזה בחינת הלילה ראשונה של ספירה, שהוא כנגד חסד שבחסד; והמלכות הוא בחינת חכמה תתאה, בחינת כלל צמצומים הקדושים, שהם בחינת מדות, בחינת שערות, שעל- ידם זוכין להשגות אלקות, וזה גם-כן בחינת עמר שעורים. וזה בחינת קצירת העמר-שעורים, הינו שקוצרין את המלכות, בחינת חכמה תתאה, שהיא בחינת עמר שעורים, כמבאר בפנים, ואחר-כך מניפין את העמר, הינו שמעלין אותה לשרשה להשיג על-ידי-זה השגות אלקות.
ועל- כן ביום הנפת העמר היה מפלת המן- עמלק, שהוא בחינת כלל הד' מלכיות דסטרא-אחרא, וכן היה אז עוד מפלת כמה רשעים כל זה מחמת שמעלין אז את המלכות דקדשה מהם, שלא יוכלו לינק חיותם ממנה, ועל-ידי-זה מפילין אותם מפלה גדולה. ועל-ידי כל זה נתתקנין כל המדות והצמצומים הקדושים (שהם בחינת מספר ומנין, כי 'לפני אחד מה אתה סופר', והמדות הם בחינת ימים כידוע), שזה בחינת מה שסופרין אחר-כך הימים לעמר, והם מ"ט ימים כנגד מ"ט פנים לתורה, שהם בחינת כלל הצמצומים הקדושים, עד שזוכין על-ידי-זה ליום החמשים שהוא שבועות, זמן מתן תורתנו, ואז עקר התגלות אלקותו על-ידי אלו הצמצומים, כי אז עולה המלכות הנ"ל אל אור הפנים, שהוא בחינת דקנא קדישא, כי בשבועות נתגלה השם יתברך כזקן מלא רחמים (שם אותיות ח טו טז יז).

אות קיט

הגלות הוא בחינת שנה, והגאלה היא בחינת התעוררות השנה. ועל- כן עקר יציאת מצרים, שכולל כל הגליות, הוא על-ידי בחינת התעוררות השנה, והתעוררות השנה הוא על-ידי ספורי מעשיות, שזה בחינת מה שספרה התורה כל הספורים מ'בראשית' עד 'החדש הזה לכם' משום "כח מעשיו הגיד לעמו", כמאמר רבותינו ז"ל, הינו בחינת ספורי מעשיות הנ"ל, שעל-ידי-זה בא התעוררות השנה, שזה עקר בחינת יציאת מצרים. ומחמת שאז לא היה עדין אתערותא דלתתא כל-כך מחמת שהיה קדם מתן תורה, רק מחמת שבלי שום אתערותא דלתתא אי אפשר לעורר כלל, על-כן נתן להם השם יתברך אז כמה מצות לעסק בהם, כמאמר רבותינו ז"ל, על-כל-פנים, מחמת שהיה קדם מתן תורה על-כן לא היה אפשר עדין להמשיך אז בחינת הספורי-מעשיות של שנים קדמוניות, רק בחינת הספורים של בחינת 'בקרב שנים', הינו שמלבש בהם השבעים פנים לתורה שזכו שנתגלו להם אחר-כך בשבועות, שזה בחינת "פנים בפנים דבר ה' עמכם", שזה בחינת הפנים לתורה שנתגלין אחר התעוררות השנה, אף-על-פי שנעלם ומרמז בהם גם ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם שרש הכל, אך עקר הגאלה והתעוררות השנה אז היה על-ידי בחינת 'בקרב שנים'. ועל-כן באמת לא היה עדין גאלה שלמה ויצאו בחפזון.
ועל-כן נאסר להם החמץ עד אחר שביעי של פסח שהיה קריעת ים-סוף, וזכו אז לקבל הארה יתרה מבחינת ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שעל-ידי-זה תהיה הגאלה האחרונה שלא בחפזון, ואז התר החמץ; עד שאחר-כך בשבועות אחר ימי הספירה, שכבר נשלם האתערותא דלתתא וזכו לקבלת התורה, ואז יש לנו כח להמשיך בחינת התעוררות השנה בשלמות על-ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שזה בחינת הגאלה האחרונה, על-כן אז צריכין להקריב שתי הלחם מחמץ דיקא. וזה בחינת המצוה לספר ביציאת מצרים, כי עקר הספור הוא להזכיר חסדי השם שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים, ועל-ידי-זה נזכה להתעורר משנתנו ולהתקרב אליו יתברך, עד שנזכה לעורר רחמיו יתברך לגאלנו שנית גאלה שלמה שאין אחריה גלות, על-ידי התעוררות השנה של ספורי מעשיות הגבוהים הנ"ל של שנים קדמוניות, שהם בחינת "ורב חסד", כמבאר בפנים. ועל-כן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח, ואיתא בכונות: משבח בחסדים, הינו שזוכה על- ידי-זה להמשיך בחינת רב חסד הנ"ל (הלכות נדרים, הלכה ה).

אות קכ

ידוע שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות מצרים. וזה נמשך מפגם הברית של אדם הראשון ופגם הדורות הבאים אחריו, דור המבול וכו'; הינו כי על-ידי פגם הברית, שהוא בחינת פגם ענין ההולדה, שעל-ידי-זה נתגדל כבודו יתברך על-ידי שנולדין בני-אדם בקדשה, וכשפוגמין בזה, חס ושלום, זה עקר פגם כבודו יתברך, ואזי על-ידי-זה נופלין לבחינת מחין של חוץ לארץ שנקראים חובלים, כי הם מלאים מחלוקות וקשיות וספקות. וזה בחינת גלות מצרים, שהוא עקר זהמת חוץ לארץ, ערות הארץ, כידוע, הינו שנופל הדעת והמחין לבחינת חוץ לארץ. וזה בחינת "וימררו את חייהם בעבדה קשה" בקשיא וכו', כמאמר רבותינו ז"ל, הינו בחינת הקשיות והמחלוקות הבאין משם. ובשביל זה נתגלגל הדבר על-ידי שאמר אברהם אבינו, עליו השלום: "במה אדע כי אירשנה", ובזה פגם כביכול בבחינת מחין של ארץ-ישראל; ואז אמר לו השם יתברך אחר-כך: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" 'ידע תדע' דיקא 'בארץ לא להם', הינו שעל-ידי-זה יפל הדעת והמחין לבחינת גרות ושעבוד בחוץ לארץ, בחינת מחין של חוץ לארץ.
ועל-כן היתה הגאלה על-ידי משה, שהוא בחינת דעת עליון, בחינת נעם העליון, מחין של ארץ-ישראל, כמבאר בפנים. (וזה בחינת העשר מכות ושדוד המערכה שהיה אז, כמבאר בפנים). ועל-כן כשיצאו ממצרים זכו לבחינת מצה, שהוא בחינת מחין גדולים מאד, בחינת מחין של ארץ- ישראל, בחינת שפע נעם העליון, בבחינת "למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה", בחינת שפע נעם העליון, שמשם הכבוד זז וממשמש לבוא, כמבאר בפנים. וזה בחינת אסור החמור של חמץ בפסח, כי באמת כששופע נעם העליון, שעל-ידי-זה נעשה הולדה ונתגלה כבודו יתברך, אזי גם החובלים, שהם מחין של חוץ לארץ, באים גם-כן ונופלים בתוך הנעימים, שהם בחינת המחין של ארץ-ישראל, בכדי להתתקן, שזה בחינת "חבלים נפלו לי בנעמים". ולפעמים המחין של חוץ לארץ פגומים מאד, ואזי לא די שאינם יכולים להתתקן, אדרבא, הם פוגמים גם את המחין של ארץ-ישראל. והנה הנעם העליון שופע תמיד, אך צריכין כלי לקבל שפע הנעם העליון; ואז כשהכלי שלם וזוכין לקבל בתוכה שפע הנעם העליון בשלמות, אז יכולין להתתקן גם המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים גם-כן. אך במצרים לא היה להם כלי עדין לקבל בתוכה שפע נעם העליון בשלמות; וזה בעצמו היה תקף הנס של פסח, שפסח השם יתברך ודלג על המדרגות, והשפיע עליהם אור גדול ונורא ונפלא מאד יותר מהמדה, כמובא, הינו שהאיר עליהם בחינת נעם העליון, אף-על-פי שלא היה הכלי שלהם ראויה לקבל אור גדול כזה (וזה ענין הקרבן-פסח, כמבאר בפנים), והמחין של חוץ לארץ היו אז פגומים מאד, כי היו משקעים במ"ט שערי טמאה, כידוע.
ועל- כן הכרחו לברח ממצרים ולצאת בחפזון, כי אף-על-פי שבחסדו הנפלא האיר והשפיע עליהם שפע נעם העליון בהתגלות גדול, אבל מחמת שהיו בלי אתערותא דלתתא רק באתערותא דלעלא, על-כן לא היה להם כח עדין לתקן על-ידי-זה גם המחין של חוץ לארץ הבאים לפל בתוכם להתתקן, ואז כשאינם יכולים לתקן את בחינת המחין של חוץ לארץ, אזי יכולים לפגם על-ידי- זה גם המחין של ארץ-ישראל כנ"ל, על- כן הכרחו לברח בחפזון, בכדי שלא יבואו בתוך כך החובלים לפל בנעימים, והם יודעים בעצמן שאין להם כח עדין לתקנם, ועל-ידי-זה יהיה הפגם גדול ביותר כנ"ל. וזה בעצמו בחינת אסור חמץ בפסח, כי חמץ הוא בחינת מחין דקטנות, בחינת חובלים, מחין של חוץ לארץ; ועכשו בפסח, ששופע נעם העליון, רק שאין לנו כח עדין לתקן גם החובלים, על-כן צריכין לבער החמץ בבל יראה ובל ימצא ותערובות חמץ אוסר במשהו, כי אם יתערב משהו, חס ושלום, עכשו מבחינת המחין של חוץ לארץ, בחינת חובלים, אזי אין לנו כח עדין לתקנם, אדרבא, הם יפגמו גם קדשת המחין של ארץ-ישראל, בחינת נעם, בחינת מצה; ומחמת שהאכילה היא בחינת מחין ודעת, כי כפי האכילה כן המח, כמבאר במקום אחר, על-כן בפסח אסור החמץ באסור חמור וצריכין לאכל רק מצה, כי אז צריכין לאכל ולזון רק מבחינת המחין של ארץ-ישראל, בחינת שפע נעם העליון, בחינת מצה כנ"ל (הל' כיבוד אב ואם ה"ב, אות ד ה ו ז ח ט י יא).

אות קכא

מחמת שבאמת שבודאי אנו צריכין לתקן דיקא גם את המחין של חוץ לארץ, בכדי שלא יהיה להסטרא- אחרא שום אחיזה ויניקה מניצוצי הדעת והמחין כלל, אך בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר לתקנם, והיתה הגאלה רק על- ידי ההארה הגדולה של פסח, בחינת השפעת נעם העליון, בהתגלות גדול מאד שלא בהדרגה; אך אחר-כך, תכף אחר יום ראשון של פסח, מסתלקת הארה הזאת, וצריכין לחזר ולקבל האור במדה ובהדרגה, וצריכין לתקן גם את החובלים, בחינת מחין של חוץ לארץ, על-כן מניפין תכף אחר יום ראשון את העמר-שעורים שהוא מאכל בהמה, שמרמז על בחינת המחין של חוץ לארץ, שהם בחינת בהמה נגד המחין של ארץ- ישראל, שהם בחינת אדם; ואז מתחילין לספר ספירת העמר שבע שבועות, בחינת שבעה נקיים, לטהר עצמנו מבחינת דם נדות, בחינת התגברות הדמים טמאים, שהם בבחינת פגם הברית, פגם הכבוד, שעל-ידי-זה נפגמין המחין ונעשין בבחינת מחין של חוץ לארץ. וכל זה אנו עושין בשביל לזכות לקבלת התורה בשבועות, שזה עקר בחינת השפעת הנעם העליון שמשם באה התורה, בבחינת "דרכיה דרכי נעם" וכו';
ואז על- ידי שאנו עוסקין בכל ימי הספירה לזכך ולטהר גם בחינת המחין של חוץ לארץ, שהיו פגומים מאד מחמת הדמים הנ"ל של פגם הברית ופגם הכבוד עד שלא היו יכולין לתקן אותם כלל, ועכשו אנו מטהרים גם אותם המחין, עד שבשבועות, בשעת קבלת התורה, שאז שופע הנעם העליון באור גדול, ואז ישראל שעמדו על הר-סיני פסקה זהמתן, הינו בחינת זהמת הנחש שהיה נאחז בהמחין הנ"ל, ואז נופלין גם החובלים בתוך הנעימים ונתתקנים בשלמות, עד שמחמת זה מצוה להקריב שתי הלחם דיקא מחמץ, שהוא בחינת חובלים, בחינת מחין של חוץ לארץ. אך שזה לקרבן גבוה, אבל להדיוט מתר החמץ תכף אחר שביעי של פסח, כי מחמת שישראל יצאו בחפזון ממצרים, כי לא היו יכולין עדין לתקן המחין של חוץ לארץ, שמשם יניקת מצרים כנ"ל, על-כן התגברו אחר-כך המצרים לרדף אחריהם עם הכח שהיה להם מיניקת ניצוצי המחין הפגומים הנ"ל. ועל-כן היו אז באמת ישראל בסכנה גדולה, והיה קטרוג גדול עליהם: 'מה נשתנו אלו מאלו'; הינו מאחר שאין להם כלי שלמה עדין לקבל בתוכה שפע נעם העליון עד שיתקנו על-ידי-זה גם החובלים, וגם מחמת שהחובלים פגומים עדין מאד כנ"ל, אם-כן באיזה זכות ראויים לגאלה? אבל השם יתברך חמל עליהם אז בזכות יוסף שזכה לתקון הברית, תקון הכבוד, ובזכות אברהם שעשה צדקה וחסד, שעל-ידי-זה נעשה הכלי לקבל השפעת הנעם העליון, וגם בזכות יעקב, עד שזכו שנבקע להם הים-החכמה ונתגלה להם שבילי השכל והדעת, שהם בחינת שבילי הים, וזכו אז לקבל שפע נעם העליון בשפע גדול מאד עד שהתחילו להתתקן גם החובלים, ואז הרע, שהוא בחינת קלפת מצרים שנאחזו והיה להם יניקה מהחובלים, נפלו ומתו, והטוב שבבחינת החובלים עלה ונכלל בקדשה, בתוך הנעימים, ועל-ידי-זה זכו אז להשגה גדולה, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שפחה דיקא, שהיא בחינת מחין של חוץ לארץ, שהם בחינת שפחה נגד המחין של ארץ- ישראל, שהוא בחינת גברתה. וזה בחינת מה שנשא יעקב אבינו את השפחות והוליד מהם שבטי י"ה, כי זכה לתקן גם המחין של חוץ לארץ.
ועל-כן גם אז, בשעת קריעת ים-סוף, שהתחילו להתתקן גם המחין של חוץ לארץ, על-כן ראתה שפחה גם-כן על הים מה שלא ראה יחזקאל דיקא (עין פנים), כי גם נבואת יחזקאל שהיתה בחוץ לארץ, היתה גם-כן על-ידי בחינה זו, שנתתקנו החובלים על-ידי הנעימים; אך בחינת התקון של החובלים על-ידי הנעימים שהיה בשעת קריעת ים-סוף היה גדול יותר. ומחמת שבשעת קריעת ים-סוף התחילו להתתקן גם החובלים, על-כן אחר שביעי של פסח התר החמץ גם-כן, כי עכשו יש לנו כח לתקן גם את החמץ שהוא מבחינת חובלים, עד שזוכין בשבועות לתקן החובלים בשלמות, ואז צריכין להביא גם לגבוה שתי הלחם דיקא מחמץ כנ"ל. וזה בחינת השירה שאמרו בשעת קריעת ים-סוף, בחינת "נעים זמירות ישראל", בחינת נעם העליון הנ"ל (שם אותיות יא יב יג יד טו יז).

אות קכב

מה שנוהגין לתת מעות חטין לעניים קדם פסח כי עקר בחינת מצה, בחינת שפע נעם העליון, צריכין לקבל על-ידי הכלי שנעשה על- ידי צדקה; כי אכילת מצה בעצמה היא גם-כן בחינת צדקה, כי אכילה דקדשה, בחינת אכילת הצדיק, הוא בחינת צדקה, בחינת "גמל נפשו איש חסד", שגומל צדקה וחסד עם נפשו, כמאמר רבותינו ז"ל, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו". ועל-כן על-ידי אכילתו של הצדיק זוכה לקבל שפע נעם העליון, בחינת "והשביע בצחצחות נפשך", שהוא בחינת נעם העליון, שהוא בחינת צחצחות. וזה בחינת אכילת מצה, שהיא אכילה קדושה מאד, שעל-ידה זוכין לקבל ולהתענג משפע נעם העליון. וזה שנקראת לחם עני, כי הוא בחינת צדקה, שזוכין על- ידי- זה לקבל שפע נעם העליון. וזה שאומרים בתחלת הסדר של פסח: כל דכפין ייתי ויכול, בחינת צדקה, שעל-ידי- זה זוכין לקבל שפע נעם העליון המאיר באכילת מצה כנ"ל (שם אות טז).

אות קכג

כשהלמדן עוסק בתורה שבעל-פה שלא לשמה, רק להתיהר ולקנטר, חס ושלום, ועל-ידי-זה אינו זוכה לראות משמעות הטוב שבתורה, שהוא התגלות פני ה', ואינו רואה בתורה כי אם המשמעות להפך, חס ושלום, בבחינת "ופשעים יכשלו בם", ועל-ידי-זה אינו זוכה להלכה ברורה בשום מקום, ומלמוד תורתו מקבל כח לדבר על הצדיק-האמת עתק בגאוה ובוז כל זה הוא בחינת גלות השכינה, בחינת גלות פרעה ומצרים. ושרש אחיזת הערמימות של הלמוד שלא לשמה של הלמדן הזה נמשך ונשתלשל מזה, שגם הצדיק-האמת בעצמו שחדש התורה שבעל-פה, מפילין אותו בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה מן הדקה כחוט השערה ממש מבחינת 'שמאלה', בכדי שימשיך על-ידי-זה עשר וכבוד לישראל, כמבאר בפנים, ומשם נשתלשל דרך כמה השתלשלות מה שיש כח להיצר הרע להסית את האדם ללמד שלא לשמה ממש, חס ושלום, שהוא בחינת 'שמאלה' ממש. כי הצדיק, אף-על-פי שנופל לשגיאה דקה מבחינת 'שמאלה', אבל תכף אחר-כך ממתיק הבחינת שמאל בבחינת 'לאכללא שמאלא בימינא', ועל-ידי-זה דיקא ממשיך פרנסה ועשירות; אבל זה הלמדן שלמודו מבחינת 'שמאלה' ממש, בודאי אין כח להלמוד הזה להמשיך פרנסה דקדשה, אדרבא, משם אחיזת הסטרא- אחרא בחינת אלקים אחרים, שעל-ידי- זה נעצר השפע מישראל, חס ושלום, ומקבלין אותה האמות חס-ושלום, כמו שכתוב "וסרתם וכו' ועצר את השמים" וכו'.
אך אחר-כך, כשהלמדן הזה מקבל כח מלמוד תורתו לחלק ולדבר על הצדיק עתק וכו', חס ושלום; ובאמת הוא מכון גדול מהשם יתברך, שמפיל צדיק גדול מאד דיקא לתוך פה הלמדן הזה, והצדיק שומע הצרופים של הדבורים שדובר עליו זה הלמדן, ומבין מאיזה הלכות שבתורה נעשו אלו הצרופין, ומהפך אותם להלכות, ועל-ידי- זה מעלה השכינה מהגלות שבפה הלמדן, שזה בחינת מה שמשה הוציא את ישראל ממצרים על-ידי-זה ממתיק הבחינת 'שמאלה' שבתורה (שמשם עקר יניקת הערמימות של זה הלמדן כנ"ל) ומברר אותה מהקלפות שנאחזו בהם, שמשם באו הדבורים רעים של החולקים עליו חס-ושלום, והוא ממתיק כל זאת, וכולל שמאל בימין, ועל- ידי-זה מחזיר השפע של עשירות לישראל, שזה בחינת "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" שנאמר ביציאת מצרים (הל' תלמוד תורה, הלכה ג, אותיות ד ו).

אות קכד

כשצריכין לבקע ים החכמה ולזכות להשגת התורה הקדושה ולהמשיך ים החכמה והתורה בעולם, אזי צריכין לעשות שם שני דרכים, שהם בחינת ימין ושמאל שיש בהתורה, בחינת "ארך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד"; ובשביל זה בהכרח צריכין לפל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, לבחינת 'שמאלה', בכדי להמשיך משם פרנסה. אבל תכף כשנוטין אפלו כחוט השערה ל'שמאלה', שמשם יניקת הסטרא-אחרא, אלקים אחרים חס-ושלום כנ"ל, אזי נתעורר עליו קטרוג גדול מאד, שזה בחינת הקטרוג שהיה בשעת קריעת ים- סוף: הללו עובדי עבודה זרה וכו', ותכף באים המים הזידונים ורוצים לשטוף לגמרי חס-ושלום, שזה בחינת הקליפות והמחשבות השוטפין על המח ורוצים לבלבל דעתו בפניות וגסות ממש, כי הם רוצים להתאחז בהשגיאה דקה הנ"ל, ומתגרין בו כל-כך עד שיהיה למודו רק לשמאל ממש, חס ושלום על-כן אז צריכין זכות גדול לעבר הים בשלום. וזה בחינת הנס של קריעת ים-סוף; כי מחמת שהשם יתברך יודע פנימיות כונות של הצדיקים והכשרים שבישראל, שעקר למוד תורתם הוא רק לשמו יתברך, רק שהכרחו לפל כחוט השערה לבחינת 'שמאלה' בשביל להמשיך פרנסה, על-כן התגבר הימין על השמאל, ונתעורר זכות אברהם שהוא בחינת ימין, ועל-ידי-זה עברו הים בשלום על בחינת שני הגשרים, שהם בחינות ימין ושמאל שבתורה, על-כן זכו אז להשגה גדולה, כמאמר רבותינו ז"ל: ראתה שפחה וכו', שזה בחינת ימין שבתורה;
וגם זכו אז לפרנסה ועשירות גדול של בזת הים, שזה נמשך מבחינת "בשמאלה עשר וכבוד", כשזוכין להמתיק הבחינת שמאל ולאכללא שמאלא בימינא כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים-סוף, כי המשכת הפרנסה דקדשה לישראל, שהוא דיקא על-ידי בחינת 'שמאלה', רק שצריכין לאכללא שמאלא בימינא, הוא ממש בחינת קריעת ים-סוף. ובאמת אי אפשר להמשיך תקונים אלו בשלמות, כי אם על-ידי הצדיק הגדול בחינת משה, שיכול לעלות עד עתיקא קדישא, ששם כלא ימינא ולית שמאלא תמן, והצדיק הזה דיקא הוא יכול לאכללא שמאלא בימינא בשלמות ולהמשיך תורה ופרנסה לעולם בקדשה גדולה. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל לענין הנאמר בקריעת ים- סוף: "מה תצעק אלי", אלי דיקא, בעתיקא תליא מלתא; וכן לענין פרנסה אמרו: במזלא תליא מלתא, שהוא בחינת עתיקא, כידוע. ועין פנים (שם אותיות ד ה).

אות קכה

בלילה ראשונה של פסח, אז נמשך הארה גדולה מאד, כמובא, ועל-ידי-זה יצאו ממצרים; אבל הכל רק על-ידי בחינת אתערותא דלעלא לבד. ועל-כן בהכרח שיסתלק אחר-כך האור הגדול, כדי שיזכו לקבל האור במדה על- ידי אתערותא דלתתא, כדי שיהיה חבור וקשור גמור בין חכמה תתאה וחכמה עלאה, כי עקר ההתחברות של חכמה תתאה עם חכמה עלאה הוא רק על-ידי אתערותא דלתתא. וזה בחינת ספירת העמר, כי תכף ביום ראשון של פסח חוזר ונסתלק האור הגדול והמחין הגדולים, כמובא; ואזי צריכין להתחיל להתעורר מעצמו בבחינת אתערותא דלתתא, לקדש ולטהר עצמנו מכל הזהמות ומכל הטמאות, כדי לקשר כל החיות והחכמות והצמצומים של זה העולם, שהוא בחינת חכמה תתאה, לבחינת חכמה עלאה. וזה בחינת הנפת העמר, כי עמר שעורים הוא בחינת חכמה תתאה המלבש בהצמצומים והמדות של זה העולם, שזה החיות והחכמה הוא בחינת שעורים, מאכל בהמה, נגד החיות העליון בחינת חכמה עלאה, שהוא בחינת מאכל אדם (שזה בחינת שתי הלחם של חטים שמביאין בשבועות). ועל-ידי הנפת העמר למעלה ולמטה ולארבע רוחות וכו', על-ידי-זה מעלין ומניפין כל החכמות הנפולות מזה העולם, שהם נמשכין מחכמה תתאה, שהיא מתפשטת בכל העולם, אפלו בבחינת בהמיות, ומחיה את כלם; ועכשו מניפין הכל ומרימין להשם יתברך, שעל- ידי-זה מעלין הבחינת חכמה תתאה ומחברין אותה עם החכמה עלאה, ואז מתחילין לספר ספירת העמר שבע שבתות, שהם מ"ט יום, שהם בחינת כלל כל המדות והימים, שהם בחינת צמצומים מחכמה תתאה המחיין את כל העולם, ועכשו מקשרין הכל לבחינת התקון של הנפת העמר, שהוא בחינת חבור חכמה תתאה בחכמה עלאה על-ידי אתערותא דלתתא דיקא כנ"ל.
ועל-ידי- זה זוכין אחר-כך בשבועות, ביום החמשים, לקבל התורה, שהיא בחינת חכמה עלאה, בחינת הארת שער החמשים שמתגלה ומאיר בשבועות, ואז מתחבר חכמה תתאה בחכמה עלאה בשלמות, כי על-ידי שנמסרה התורה דנפקת מחכמה עלאה לבני-אדם שהם בעולם הזה, על-ידי-זה מתחבר בשלמות חכמה תתאה בחכמה עלאה על-ידי אתערותא דלתתא, הינו על-ידי מעשה התחתונים שהם בעולם הזה, בחינת חכמה תתאה, ומקימין בכאן דיקא את התורה שהוא בחינת חכמה עלאה. בפרט כי רב מצות התורה הם מדברים של זה העולם, כגון ציצית מחוטי צמר, ותפלין מעור בהמה טהורה, וכיוצא בכל מצות התורה, ובאמת שרש כל התורה והמצות הוא מחכמה עלאה; ועל- כן, על-ידי שמקימין בעולם הזה מצות התורה שמלבשים בדברים גשמיים מזה העולם, על-ידי-זה נעשה יחוד נפלא והתחברות גמור בין חכמה תתאה לעלאה, כי מתחבר החכמה והחיות של זה העולם שהוא בחינת חכמה תתאה, להחכמה עלאה שהוא בחינת התורה והמצות. וזה בחינת יחוד קדשא-בריך- הוא ושכינתה שנעשה על-ידי כל המצות הקדושות (הל' צדקה ה"ב אותיות ב ד).

אות קכו

חמץ בפסח הוא בחינת ערלה דחפיא על ברית, בחינת זהמת הנחש. ועל-כן בלילה ראשונה של פסח אז נתבטל החמץ, ונמולו כל ישראל בעת יציאת מצרים, ואז התחל להגלות קדשת ארץ- ישראל, כי עקר יציאת מצרים הוא כדי לכנס לארץ-ישראל, כמבאר בכמה פסוקים. ועל-כן היו צריכין להעביר מתחלה השבעה עממין דחפין על קדשת ארץ-ישראל, שזה בחינת הז' ימי ערלה שעוברין על התינוק קדם שנמול, ואחר- כך מעבירין אותו על-ידי מצות מילה, בחינת תקון הברית. וזה בחינת: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כנגד שני פעמים שבעה הנ"ל, שזה בחינת הי"ד שנים שקדם כבוש עבר הירדן לארץ-ישראל, הינו ז' שכבשו וז' שחלקו, שהם גם-כן כנגד שני פעמים ז' הנ"ל. עין פנים (הל' מילה ה"ג אותיות י יא).

אות קלא

מי שרוצה לכנס לעבודת השם יתברך, הוא בחינת יציאת מצרים ממש, כי עקר יציאת מצרים הוא מה שיוצאין מטמאה לטהרה, מטמאת וזהמת פרעה ומצרים לקדשת ישראל, כמו שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו'. וזה מכרח לעבר על האדם בכל זמן ובכל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר-כך, וכל המלחמות לכבש ארץ- ישראל וכל מה שעבר עלינו אחר-כך, הכל כאשר לכל, עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור; ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בההתחלה, שזה בחינת "תכבד העבדה" וכו' הנאמר בהתחלת גאלת מצרים. כי הסטרא- אחרא, כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך.
אבל דרך ישראל עם קדוש שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם, ועל-ידי-זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא- אחרא וכחותיהם. אבל אף-על-פי שמכניעים אותם, אף-על-פי-כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר-כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפלו אחר כל יציאת מצרים לגמרי חזר וקבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים, ואז היו ישראל בצרה גדולה ובדחקות גדול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק "יונתי בחגוי הסלע" וכו'; וכמו-כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן, לכל אחד כפי בחינתו. וזה בחינת קריעת ים-סוף, בחינת "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה"; הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצלות ים ממש, מתגברים, חס ושלום, ואין מקום לברח לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד, ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים-סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים היו מאחריהם, ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים, שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה אזי אין תקנה כי אם לצעק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצלות ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ ארח, לעבר על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדוש שהוא עוסק בו, בתורה ותפלה וכו'.
וזה בחינת "דבר אל בני ישראל ויסעו", שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל; וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו שלא הסתכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפלה בתוך התגברות שאון גלי הים שהם המחשבות והבלבולים, ולא הסתכלו לאחוריהם כלל רק עשו את שלהם. ואז כשראה השם יתברך חזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בשום בלבול שבעולם, אף-על-פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כי כן הדבר כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאם הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה (הלכות שילוח-הקן הלכה ד, אותיות ה ו ז).

אות קלב

בפסח אז הוא התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, כי אז הוא יציאת מצרים, שיוצאין ממ"ט שערי טמאה ונכנסין במ"ט שערי קדשה. ומבאר בכונות ומובא כבר כמה פעמים, שביום ראשון של פסח נמשכין כל המחין, ואז הוא התקרבות גדול מאד; ואחר-כך ביום שני, ראשון לספירה, אז מסתלקין המחין, ומתחילין לקבלם בהדרגה כסדר. ומובא בשם הבעל-שם- טוב ז"ל על זה, שהוא בחינת ו"הוא ינהגנו על-מות", כמו שמוליכין את התינוק ומלמדין אותו לילך, שבתחלה מוליכין אותו בידים, ואחר-כך פתאם מסלקין הידים ממנו כדי שילמד לילך מעצמו כמו-כן הוא בעבודת השם, שבתחלת ההתקרבות מסיעין להאדם ומוליכין אותו בדרך הישר, ועל- כן אין חזק כתחלת החסידות! ואחר-כך נופל מהתלהבות הזאת, כי מסלקין ממנו ההתלהבות שבא עליו מלמעלה ומניחין אותו לילך בעצמו, שזהו בחינת פסח וספירה כנ"ל.
וענין זה מתנהג עם האדם כמה וכמה פעמים אין מספר, בכמה וכמה בחינות שונות, וכמבאר בפנים. וכל זה הוא בחינת "שלום לרחוק ולקרוב", כי ההתרחקות שמתחילין להרחיק אותנו כביכול ביום שני של פסח על-ידי שנסתלקין המחין, והמצרים שהם הסטרא-אחרא מתחילין מחדש לרדף אותנו, כל זה הוא רק בשביל התקרבות, בשביל שנתלה עינינו למרום לצפות לישועת השם ולצעק אליו יתברך באמת, כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות, וכמבאר בפנים, כי אפלו כשיודע בנפשו שהוא רחוק מאד ממנו יתברך, אף-על- פי-כן ידע כי כל זה הוא רק מצד עצמו, אבל מצד רחמיו וחסדיו הגדולים יתברך עדין הוא קרוב מאד אליו יתברך ויש לו תקוה עדין לשוב ולהתקרב אליו יתברך באמת. וכן אפלו כשזוכה לאיזה בחינת התקרבות אליו יתברך, ואפלו לאיזה מדרגה גדולה של התקרבות, אף-על-פי- כן צריך לידע כי עדין הוא רחוק מאד ממנו יתברך, רק הכל בחסדי השם שמקרב גם הרחוקים. וידיעה זו צריכין לידע, הן לענין עבודת השם, בחינת לחמא דאוריתא, הן לענין לחם ופרנסה גשמית גם-כן, בבחינת "ממרחק תביא לחמה", ממרחק דיקא (עין 'ממון ופרנסה', אות נח). ועל-כן אסור לאכל הלחם מתבואה החדשה עד יום שני של פסח אחר הקרבת העמר, שאז ממשיכין זה התקון של בחינת רחוק וקרוב, בחינת 'ההתרחקות תכלית ההתקרבות'.
וזה בחינת העמר-שעורים שמקריבין ביום שני של פסח, כי שעורים הוא מאכל בהמה, וכל זה להורות נפלאות חסדיו יתברך, שיכול להעלות ולקרב גם בחינת התרחקות כזה שהוא בחינת שעורים, מאכל בהמה, ואף-על-פי-כן עולה לריח ניחוח. וענין זה בעצמו הוא פליאה נשגבה ורחוק מדעתנו מאד, בבחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ועל-ידי-זה נמשך עלינו דעת שנדע עצם התרחקותנו ממנו יתברך ושאין לנו דעת, כמו בהמה ממש, בבחינת "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", וזה בעצמו דיקא עקר ההתקרבות, בחינת לרחוק ולקרוב הנ"ל, עין פנים (שם ה"ה אותיות יג טו טז).

אות קלד

עקר גלות מצרים היה מחמת פגם הדעת שנפגם על-ידי אכילת עץ הדעת, שעל-ידי-זה נמשך יניקה להסטרא-אחרא מן הדעת דקדשה. והנה ביום ראשון של פסח הגביה השם יתברך את ישראל למעלה ממדרגתם לגמרי על- ידי אתערותא דלעלא לבד, ועל-ידי-זה יצאו ממצרים; אך אחר-כך תכף נסתלקה הארה הזאת, ואז צריכין אנחנו לעסק בזה, להוציא ניצוצי הדעת דקדשה מבין הקלפות על-ידי אתערותא דלתתא שלנו. והנה כשהסטרא-אחרא יונקת מן הדעת, אז נפגם בחינת התפלה, שאינה יכולה להיות בבחינת רחמים, ואז צריכין שיהיה בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין; והסטרא-אחרא מחמת שעקר יניקתה מבחינת דינים, על- כן בולעת את התפלה הזאת; רק מחמת שהתפלה יצאה מבעל כח גדול, על-כן אין כח להסטרא-אחרא לבלע אותה לגמרי, רק התפלה בבחינת דין נשארה עומדת בבית הבליעה של הסטרא-אחרא, בבחינת "בצוארו ילין עז", ואז מכרחת להקיא על-ידי-זה ולהוציא כל ניצוצות הקדשה שבלעה, עד שנעשה על-ידי-זה גרים וכו', כמבאר בפנים. וזה בחינת הקרבת העמר-שעורים תכף אחר יום ראשון של פסח, כי העמר-שעורים שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת העדר הדעת והרחמים, על- כן הוא בחינת התפלה בבחינת דין הנ"ל, שעל-ידי-זה דיקא עקר הכנעת הסטרא-אחרא כנ"ל.
וזה בחינת מה שביום הנפת העמר היתה מפלת כמה רשעים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ואז הסטרא- אחרא מכרחת להקיא ולהוציא כל קדשת הדעת שבלעה, ועל- כן מתחילין אז לספר ספירת העמר, לטהר עצמנו מזהמת מצרים ולתקן פגם הדעת; ועקר הספירה הוא להקרבת העמר- שעורים, שהוא בחינת התפלה הנ"ל, שעל-ידי-זה עקר התקון. ועל-כן אז אחר הקרבת העמר התר החדש, כי על- ידי תקונים הנ"ל זוכין שתתגבר בחינת מזונא דנשמתא על מזונא דגופא, שזה עקר קדשת אכילת ישראל, בפרט אכילת הלחם, כמבאר בפנים. ועל-כן זמן הקרבת העמר הוא בט"ז בניסן, שאז זמן התחלת מעוט הירח, שזה בחינת שהמלכות שהוא בחינת התפלה אינה יכולה להיות בבחינת רחמים ודעת, רק בבחינת דינים, ואז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין, ועל-ידי-זה דיקא יוציא מן הסטרא-אחרא כל יניקתה שינקה מבחינת מעוט הירח הנ"ל, שזה בחינת העמר-שעורים. ומחמת שחדש ניסן הוא כלליות כל החדשים, בחינת "החדש הזה לכם ראש חדשים", על-כן צריכין לתקן אז בחינת מעוט הירח על- ידי הקרבת העמר-שעורים בט"ז בו. ומחמת שהתקון שנעשה על-ידי התפלה בבחינת דין הוא בחינת קריעת ים-סוף ומלחמת עמלק, על-כן היה קריעת ים- סוף ומלחמת עמלק בימי הספירה. וגם על-ידי-זה נעשין גרים, שזה בחינת מה שנאמר אצל רות הגירת: "והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים", ואמרו רבותינו ז"ל: בקצירת העמר הכתוב מדבר. ועל-ידי כל זה זוכין להתפשטות הנבואה, שזה בחינת כלל קבלת התורה, על-כן אחר ספירה זוכין לקבלת התורה בשבועות (שם הלכה ב).

אות קלה

עקר יציאת מצרים הוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי כל הארבע גליות נקראים על שם מצרים, מפני שהם מצרים לישראל. ועקר גלות מצרים וכל הארבע מלכיות הוא מה שהתאוות הבאים מהארבעה יסודות של הגוף מתגברין על נפש הישראלי, חס ושלום, וזה עקר הצער והגלות של ישראל; ועל-כן ארבע מלכיות, כנגד הארבעה יסודות. וצריך כל אחד מישראל לחוס על נפשו ולעמד בנסיון ולהגביר הנפש על הגוף, לצאת מגלות התאוות של הארבעה יסודות, שזה בחינת יציאת מצרים, בחינת "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו', בחינת קבלת התורה, שהוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי הנפש הוא בחינת תורה, כמבאר בפנים. וזה בחינת הארבע לשונות של גאלה, כנגד הארבעה יסודות הנ"ל. ועקר התעלות הנפש הוא על- ידי שבירת תאות אכילה, כי עקר חבור הנפש עם הגוף הוא על-ידי האכילה, שהוא חיות האדם, ועל-כן הכל תלוי בקדשת האכילה, כי כשחס ושלום מתגבר תאות אכילה, ואוכל רק להנאתו בשביל מלוי כרסו ותאות גופו, חס ושלום, אזי מתגבר הגוף על הנפש, חס ושלום; וכן להפך, אם מקדש עצמו ואוכל בקדשה גדולה, בשביל נפשו לבד, בבחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", אזי מתגבר הנפש על הגוף, והכל כפי האכילה, שהוא הממצע והחבור בין הנפש והגוף, ועל-כן הכל תלוי בקדשת האכילה. וביותר צריכין לקדש את הלחם, שהוא עקר חיות האדם, כי פתא סעדא דלבא, ועקר החיות והשביעה הוא על-ידי הלחם, ועל-כן צריכין לקדש את הלחם ביותר כדי שיהיה בבחינת אכילת מן, שהוא בחינת דעת, בחינת תורה, בחינת התעלות הנפש, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו".
ועל-כן אסור לאכל שום תבואה מחמשת מיני דגן עד שיקריבו העמר-שעורים תחלה, כי על- ידי הקרבת העמר ממתיקין הדין וממשיכין חסד, שזה בחינת התעלות הנפש על הגוף, דהינו שמכניעין בחינת בהמה, בחינת חמר וסכלות, בחינת גוף, ומעלין בחינת נפש, בחינת אדם וכו'; כי שעורים הם מאכל בהמה, ועל-ידי הקרבת העמר, על-ידי-זה ממתיקין ומכניעין בחינת בהמה שהוא בחינת גוף, ועולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש, ונכנע הגוף ונתעלה הנפש, כמבאר בפנים. ועל- כן עקר התחלת קבלת התורה הוא על- ידי העמר-שעורים, כי אז מתחילין לספר ספירת העמר ולהכין עצמן לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה תלוי בזה, להכניע הגוף בחינת בהמה ולהגביר הנפש שהוא בחינת אדם, בחינת תורה, כי זהו העקר, להכניע הגוף לגבי הנפש, בהמה לגבי אדם, לעבד את השם בגוף ונפש, שגם הגוף יתהפך לנפש ויעלה לריח ניחוח אשה לה', כמו העמר שהוא מאכל בהמה ועולה להשם; ואז דיקא יכולין לאכל לחם, כי אז נתקדש הלחם ועולה מבהמה לאדם, ממאכל הגוף למאכל הנפש, ואז הלחם הוא בבחינת מן, בחינת שביעת הנפש כנ"ל. ועל-כן תכף כשפסק המן הקריבו ישראל את העמר, ואז אכלו מן התבואה חדשה, מעבור הארץ, כמבאר במקרא; כי על-ידי הקרבת העמר נתקדש הלחם גם-כן בבחינת מן, ואז התר לאכילת ישראל, כי ישראל אינם יכולין לאכל לחם כי אם כשהוא בבחינת מן, בחינת 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', כמבאר בפנים (שם הלכה ג).

אות קלח

בשעת יציאת מצרים בליל ראשון של פסח, אז זכינו לבחינת לשון הקדש, שבו נברא העולם, כי אז היה תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון והוציאנו מגלות מצרים, ערות הארץ, ממ"ט שערי טמאה, הינו מתאות נאוף, שהוא עקר הטמאה של כל השבעים אמות. ואז נתגלה בחינת לשון הקדש, שהוא דבר ה' שבו נברא העולם, שזה בחינת כל האותות ומופתים שנעשו במצרים, שעל-ידי-זה נתגלה חדוש העולם, שהשם יתברך ברא ומקים הכל, ורק בשביל ישראל, והוא יתברך מנהיג עולמו כרצונו, כי "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", שזה בחינת התגלות לשון הקדש, דבר ה', שנתגלה אז, שעל-ידי-זה רוממנו מכל לשון וקרבנו אליו יתברך אז. אבל אף-על-פי שזכינו להארה עצומה ונפלאה מאד מבחינת לשון הקדש, אף-על-פי-כן עדין לא היה הלשון-הקדש בשלמות, כי היה רק בבחינת לשון הקדש הבא מלמעלה, שעדין מחסר תקון בזה העולם, ואין בו שלמות כי אם כשמשלימין אותו בזה העולם מלמטה על-ידי בחינת לשון תרגום, דהינו על-ידי שמיגעין עצמו לברר בחינת "עץ הדעת טוב ורע", שהוא בחינת נגה, בחינת תרגום, שאז עקר השלמות של לשון הקדש. כי בשעת יציאת מצרים עדין היה הכל בבחינת אתערותא דלעלא כמובא, כי עקר תקון וברור הטוב מהרע, שזה בחינת תקון לשון תרגום, שבזה תלוי עקר שלמות לשון הקדש, העקר הוא על-ידי התורה, וכמבאר בפנים; אבל במצרים, שהיה קדם קבלת התורה, עדין לא היה אפשר לברר בשלמות הטוב מהרע ולא היה אפשר להם לברר לשון הקדש על-ידי לשון תרגום, ועל-כן לא היה בכחם להכניע זהמת מצרים ולצאת מהם, רק שהשם יתברך ברחמיו חמל עלינו בחסדו ודלג על הקץ והוציאנו בעצמו בבחינת אתערותא דלעלא, שזה בחינת מה שהשם יתברך בעצמו השלים הלשון- הקדש בהארה נפלאה מלמעלה לבד, וגלה לעין כל שהוא יתברך ברא עולמו בדבורו לבד, והוא מושל גם עתה בדבורו ונותן כח לצדיקים לשנות הטבע כרצונו, ועל-ידי-זה הוציאם ממצרים באותות נוראות. אבל אף-על-פי-כן עדין אין זה תכלית השלמות, כי עקר שלמות לשון הקדש הוא על-ידי לשון תרגום, ועל-כן לא היתה ההארה רק לפי שעה ביום הראשון, ואחר-כך תכף נסתלק, כמבאר בכתבים.
וזה בחינת אסור חמץ בפסח, כי איתא, שחמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת תרגום, ובפסח אין לנו כח עדין לבררו, ועל-כן אז צריכין לברח ולהתרחק מהחמץ בתכלית, כי אז על-ידי החמץ שהוא בחינת תרגום יתעוררו חס-ושלום כל הרע של השבעים אמות ויינקו מהקדשה דרך החמץ, שהוא בחינת עץ הדעת, שדרך שם עולה הנחש לינק מהקדשה חס-ושלום, כל זמן שאין מבררין אותו כראוי; על-כן צריכין אז לבער החמץ לגמרי ולאכל רק מצה, שהוא בחינת לשון הקדש המאיר אז בהארה נפלאה ועצומה הבאה מלמעלה, שזה בחינת המחין הגדולים מאד הכלולים בקדשת אכילת מצה בפסח, כידוע. אבל תכף אחר יום ראשון של פסח נסתלק הארה זאת, ואזי צריכין אנחנו לחזר ולהתחיל מחדש להשלים הקדשה, דהינו הלשון- הקדש, על-ידי אתערותא דלתתא שלנו, דהינו על-ידי שאנו זוכין להפיל הרע שבתרגום ולהעלות הטוב שבו ללשון הקדש, שזה עקר השלמות. וזה בחינת העמר-שעורים שאנו צריכים להקריב ביום שני של פסח, כי שעורים הם בחינת לשון תרגום, כמבאר בפנים. וזה שמבאר בזהר הקדוש, שעמר שעורים הוא בחינת מנחת קנאות, בדיקו דאשת חיל, כי שם עקר הברור והצרוף והבדיקה והנסיון של כל אחד, כי לשון תרגום הוא בחינת הבחירה, שלפעמים נכלל האדם על- ידה בתכלית שלמות הקדשה ולפעמים להפך, חס ושלום; ואז כשמביאין העמר- שעורים, שזה בחינת מה שמתקנין גם לשון תרגום, אז התר לאכל מהתבואה החדשה, כי עקר תקון אכילת ישראל הוא רק על-ידי שלמות לשון הקדש שנשלם על-ידי תקון לשון תרגום דיקא, שעל-ידי- זה זוכה שתהיה אכילתו רק מהתנוצצות האותיות שיש בכל דבר, שזה עקר תקון אכילה דקדשה, אכילת ישראל.
ואז מתחילין לספר ספירת העמר, לצאת מטמאה לטהרה על-ידי אתערותא דלתתא שלנו ולזכות לקבלת התורה בשבועות, בחינת "פנים בפנים דבר ה' עמכם", שזוכין על- ידי אכילה דקדשה בשלימות הנ"ל כמבואר בפנים. ועל-ידי ספירת העמר אנו מבררין הקדשה בהדרגה בכל יום ויום, עד שזוכין בשביעי של פסח להכניע ולבטל טמאת מצרים לגמרי, כי אז היה עקר גמר מפלת מצרים בשעת קריעת ים-סוף, ואז התר החמץ, כי בשעת קריעת ים-סוף נתגלה קדשת יוסף הצדיק (כמאמר רז"ל: הים ראה וינס וכו'), שזכה לתקון הברית ולשלמות לשון הקדש על-ידי תקון לשון תרגום, שזכה יוסף לזה על-ידי שעמד בנסיון; ואז נמשך עליהם הארה מקבלת התורה, עד שגם השפחה בחינת תרגום נתברר הטוב שבו ונכלל בקדשה נפלאה, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: ראתה שפחה על הים וכו' על-כן אז התר החמץ, כי אחר הברור הנ"ל נכלל גם החמץ בקדשה, ואז עקר שלמות הקדשה על-ידו, בבחינת שלמות לשון הקדש על-ידי לשון תרגום (שזה בחינת מה שאחר מ"ט ימי הספירה, שאנו זוכין לצאת בשלמות ממ"ט שערי טמאה ולכנס למ"ט שערי קדשה על-ידי אתערותא דלתתא שלנו, שהוא בחינת תקון לשון תרגום, אז אנו זוכין בשבועות לקבלת התורה, שעקר תקון ושלמות לשון הקדש שעל-ידי לשון תרגום הוא על-ידה, כמבאר בפנים, שזה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ואז צריכין להביא שתי הלחם מחטין, שהם בחינת לשון הקדש, ודיקא מחמץ, הינו כנ"ל) (שם הלכה ד).

אות קלט

ירידת יוסף למצרים, על-ידי שהתלבש בבחינת דין והביא את דבתם רעה אל אביהם, היתה בבחינת ה'תפלה בבחינת דין', שמחמת שהוא בבחינת דין על-כן הסטרא-אחרא בולעת אותה; אך מחמת שהיא יוצאת מבעל כח גדול, על-ידי-זה עומדת להסטרא-אחרא בבית הבליעה, עד שמכרחת על-ידי-זה להקיא ולהוציא כל הקדשות שבלעה, שזה בחינת הנס של קריעת ים-סוף, כמבאר בפנים. ויוסף היה הבעל-כח- גדול הנ"ל, כי כבש את יצרו ועמד בנסיון, שזה עקר הכח והגבורה של הבעל-כח הנ"ל, כי 'איזהו גבור? הכובש את יצרו'. ועל-כן ירד יוסף למצרים קדם לישראל, על-ידי שהתלבש בבחינת הדין הנ"ל, והסטרא-אחרא סברה שתבלע את יוסף, חס ושלום, עד שיעקב אבינו בעצמו, עליו השלום, היה מתירא מזה, כמו שכתוב: "טרף טרף יוסף, חיה רעה אכלתהו" 'אכלתהו' דיקא. אבל יוסף היה בעל כח גדול, ואזי אדרבא, על- ידי שירד למצרים, על-ידי-זה הוציא מהם כל הקדשות שבלעו על-ידי חטא אדם הראשון וברר כל הניצוצות ממצרים. ועל-כן עקר הגאלה היתה על- ידי יוסף הצדיק, כמו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי עקר יציאת מצרים היתה על-ידי התפלה בבחינת דין הנ"ל. ועל-כן גם קריעת ים-סוף היתה גם- כן רק בזכות יוסף הצדיק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הלכות ערלה ה"ג אות ח).

אות קמ

עקר קדשת השלש-רגלים, שהם זכר ליציאת מצרים, נמשך על-ידי קדשת ראש-השנה, כי עקר יציאת מצרים היה גם-כן רק על-ידי שהאיר עליהם השם יתברך בהעלם גדול מקדשת ראש- השנה (שם הלכה ד, אות ט; ועיין אלול ראש-השנה, אות קלז).

אות קמא

פרעה הוא בחינת גאות, שאמר "מי ה'" וכו', ונאמר: "לי יארי ואני עשיתני". ועל-כן הגאלה היתה על- ידי משה, שהיה ענו מאד מכל האדם, ואמר "ונחנו מה", בחינת תכלית השפלות והענוה האמתית. ועל-כן עקר גמר הגאלה היה על-ידי קריעת ים-סוף, שהפך ים ליבשה, שזה בחינת שבירת ובטול הגאות, כי עקר הענוה הוא בחינת עפר, שישים עצמו כעפר. והמים הם למעלה מהעפר, ושם מתחיל בחינת הגאות, שהוא בחינת המון ורעש גלי הים שרועשין ומתנשאין עצמם, שזה בחינת "אתה מושל בגאות הים" וכו'. אבל השם יתברך שם חול גבול לים, שהוא בחינת יסוד העפר, שמשביר גאות הים בכל פעם ואינו יכול להתנשאות ולצאת מגבולו. ועל-כן אז ביציאת מצרים שרדף פרעה אחריהם, שהוא בחינת גאות, על- כן היה הנס על-ידי קריעת ים-סוף, שהראה להם השם יתברך על-ידי משה שיכול להפך ים ליבשה, שיהיה נעשה יבשה ועפר הארץ, שהוא בחינת ענוה, ממים רבים כאלה, ששם אחיזת הגאות מאד. על-כן הים ברבוי מימיו והמון גליו ברח ונבקע מפניהם ונתהפך ליבשה וארץ, בחינת שפלות, ופרעה וחילו, שהם בבחינת גאות, נטבעו בתוכו וישוב עמלם בראשם, כי גאותם בעצמה הטביעה אותם במי הים. ועל-כן התחיל השירה: "אשירה לה' כי גאה גאה", ותרגומו: ארי אתגאי על גותניא, כי עקר קריעת ים- סוף היה בחינת שבירת הגאות כנ"ל (שם הלכה ה, אות ה).

אות קמב

עקר גלות מצרים התחיל על-ידי מכירת יוסף, שהיה בכור לאמו, בחינת מלכות, כמבאר בפנים, ועל-ידי- זה הכניסו כביכול בחינת מלכות דקדשה לגלות מצרים. ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי מכת בכורות, שנכנע בחינת בכור דסטרא-אחרא, והוציאו מהם הבחינת בכור דקדשה; ועל-כן לקחו אז עצמות יוסף עמו. ומחמת שבכור דקדשה, בחינת מלכות, הוא בחינת עשירות, על-כן אמרו רבותינו ז"ל: משה עסק בעצמות יוסף, וכל ישראל עסקו אז בבזת מצרים, כי באמת כלא חד, כי על- ידי שהעלו בכור דקדשה, בחינת עצמות יוסף, מבין המלכות דסטרא-אחרא, על- ידי-זה החזירו כל העשירות גם-כן אל הקדשה, ועל-כן הזהירם על זה לקח דיקא בזת מצרים (הל' פדיון בכור, הלכה ב, אות ה).

אות קמג

עקר פגם החטא של אדם הראשון היה, שעל-ידי-זה נעשה פרוד בין קדשא-בריך-הוא ושכינתה כביכול, ונפרד כלל הבריאה, שהיא בחינת שלא כסדר, מהשם יתברך, שהוא עקר בחינת כסדר; ועל-ידי חטא זה נעשו כל הדברים בבחינת שלא כסדר, כי אין שום דבר מתנהג כסדר, רק ביגיעות וטרחות גדולות, בחינת "בעצבון תאכלנה וכו' וקוץ ודרדר תצמיח לך", שזה בחינת ההנהגה שלא כסדר. ומזה נמשך בחינת גלות מצרים, כי כל הצרות והגליות הם בחינת שלא כסדר, כי בודאי עקר סדר הבריאה היתה שיהיו ישראל למעלה מכלם ומושלים על הכל, וכשישראל נתונים בגלות, חס ושלום, זה בחינת שלא כסדר. וזה שמובא, שאחיזת פרעה היה רק מבחינת שם אלקים, וכפר בשם הוי"ה, בבחינת "מי ה'", כי רצה להפריד חס-ושלום בחינת אלקים, שהוא בחינת מלכות, בחינת שלא כסדר, מבחינת הוי"ה, שהוא עקר בחינת כסדר. ועל-כן היה המרירות של שעבוד מצרים בבחינת שלא כסדר מאד, כי החליפו הסדר ונתנו עבודת איש לאשה וכן להפך, כמאמר רבותינו ז"ל. ועל-כן אחר-כך כשזכו לגאלה היתה הגאלה גם-כן על-ידי בחינת שלא כסדר, שזה בחינת הפסיחה והדלוג שהיה אז, כמו שכתוב "אשר פסח על בתי בני ישראל" וכו', כי כשזוכין ליחד קדשא-בריך-הוא ושכינתה ולהחזיר בחינת שלא כסדר לבחינת כסדר, אזי עקר הגאלה מן הצרות והגלות הוא דיקא על-ידי הבחינת שלא כסדר שנכלל בבחינת כסדר, כמבאר בפנים. וזה בחינת הסדר של פסח 'סדר' דיקא כי אז נחזר גם בחינת שלא כסדר לבחינת כסדר. וזה בחינת מה שמבאר בכונות, כי בליל-פסח אז נכנסין המחין בבחינת שלא כסדר, מחין דגדלות קודמין למחין דקטנות, כי על-ידי-זה דיקא נמתק הבחינת שלא כסדר ונכלל בכסדר, ואז נעשה הכל כסדר (שם ה"ג אותיות ג ד).

אות קמד

בפסח הוציאנו משה רבנו, עליו השלום, ממצרים באותות ומופתים נוראים, ועל-ידי-זה פתח אור הדעת בעולם והודיע כי ה' הוא האלקים, שליט ומושל בעולם כרצונו. אך אז נמשך אור הדעת הזה בהארה גדולה נפלאה, שלא בהדרגה; ואחר- כך ביום שני מסתלק זה הדעת הגדול, ומתחילין להמשיך הדעת בהדרגה כסדר על-ידי מצות העמר וספירה; והעקר הוא להמשיך הדעת הזה מדור לדור לנצח. ובימי רבי עקיבא, שהיה צריך להמשיך דעתו הקדושה על-ידי תלמידיו כדי שישאר דעתו לנצח, התגרה הבעל-דבר והכניס בהם מחלקת בכדי לבלבל הדבר, ועל-כן מתו כלם בימי הספירה. והתקון היה על-ידי רשב"י ותלמידיו, שהיה גם-כן מתלמידי רבי עקיבא, כי רשב"י זכה לקבל הדעת מרבו רבי עקיבא, והאירו בתלמידיו מדור לדור לנצח על-ידי הספר הזהר הקדוש שהשאיר בעולם, שעל-ידי-זה יפקון ישראל מן גלותא. ועל-כן עושין שמחה ביום הסתלקותו בל"ג בעמר, כי זה עקר השמחה, כי אחר הסתלקות הצדיק האמת מאיר דעתו ביותר, וזה עקר גדלת הצדיק, שהמשיך דעת גדול וקדוש כזה בעולם והאירו בתלמידיו, עד שנשאר הדעת לדורות עולם לנצח (שם הלכה ה, אות יז).

אות קמז

בענין פסח שני מרמז כי אין שום יאוש בעולם, כי אפלו מי שהוא טמא או בדרך רחוקה מאד מהשם יתברך, ואינו יכול להקריב את קרבן ה' במועדו, דהינו שאינו זוכה לעבד עבודתו תמיד כסדר במועדו ובזמנו כראוי לאיש ישראל, אף-על-פי-כן אם אינו מיאש את עצמו מחמת זה, והולך אל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, לדרש את ה', ושואל ומבקש: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" וכו', כי אף-על-פי שטמאתי את נפשי והתרחקתי מהשם יתברך, אף-על-פי-כן אני שואל עצה ותחבולה איך להתקרב אל השם יתברך מעתה על-כל-פנים, כי בודאי יש עצה גם בשבילי איך להתקרב להשם יתברך. ואז השם יתברך מרחם עליו, וזוכה על-ידי- זה לתכלית העליה, וזוכה על-ידי-זה להוסיף פרשה בתורה, כי על-ידי שמבקשין ומחפשין איה מקום כבודו, על-ידי-זה זוכין אחר-כך להתגלות התורה, כמבאר במקום אחר (שם אות יח; ועיין יראה, אותיות קיד קטו).

אות קמט

על-ידי שנזהרין בפסח מחמץ משהו, על-ידי-זה זוכין להכלל באור האין סוף, שעל-ידי-זה היתה עקר הגאלה, מחמת שנפתח להם אז אור האין סוף בהתגלות נפלא, בבחינת "ועברתי בארץ מצרים" וכו', ותרגומו: ואתגליתי (שם הלכה ד, אות יא).

אות קנ

יציאת מצרים הוא בחינת שבירת המדמה, שהוא בחינת כח בטל, בחינת פרעה. וכשמשברין את המדמה זוכין לעלות אל השכל, ועקר השכל והחכמה הוא התורה; וזה בחינת קבלת התורה שזכו אחר יציאת מצרים. ומחמת שעקר שבירת המדמה הוא על-ידי התגלות גדלת הבורא, שנתגלה על-ידי שמאירין הגונין עלאין שיש בכסף וזהב כשבא ליד קדשת ישראל וזה בחינת הרכוש גדול שהצרכו להוציאו ממצרים, כי על-ידי-זה עקר שבירת המדמה, שהוא בחינת הכנעת קלפת פרעה ומצרים. ואז זכו אחר-כך אל קבלת התורה, שהיא השכל דקדשה (הלכות אפותיקי ה"ג אות ג).

אות קנא

ענין יציאת מצרים שבכל דור ודור הוא בחינת הכנעת הרוח סערה, רוח הטמאה, הנמשך מבחינת הרב דקלפה (שהוא בחינת עשו ואלופיו), והתגברות המשכת הרוח חיים דקדשה, הנמשך מהצדיק והרב האמת, שעל-ידי-זה נשלמין כל החסרונות. וזה בחינת אכילת מצה ואפיקומן ושתית היין של ארבע כוסות, כמבאר בפנים (הלכות העושה שליח לגבות חוב הלכה ג, אותיות כח ל לא).

אות קנב

ביציאת מצרים, שיצאו נפשות ישראל מגלותם ונתקרבו להשם יתברך, אז זכו לעשירות גדול גם- כן, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", כי העשירות דקדשה הוא משרש אחד עם הנפש. ועל-כן, על-ידי הכעס, שעל-ידי- זה "טרף נפשו באפו", על-ידי-זה מפסיד גם שפע העשירות. ולפעמים, כשהבעל- דבר רואה שיורד להאדם איזה שפע של עשירות, אזי מתגרה בו ומביאו לידי כעס, ועל-ידי-זה מפסיד העשירות, שהוא בחינת חמה, ונעשה מזה כעס, בחינת חמה. וזה בחינת אסור אכילת חמץ בפסח, כי חמץ הוא בחינת כעס, כמבאר בפנים, ועתה צריכין לשמר את האכילה (שהוא עקר הפרנסה והעשירות, כמו שכתוב "כל עמל האדם לפיהו"), וצריכין לשמרה מאד שלא יתהפך לכעס וחרון-אף, חס ושלום, שהוא בחינת חמץ כנ"ל. ועל-כן אחר שביעי של פסח, שאז נתבטלה קלפת מצרים לגמרי, ואז זכינו להעשירות בשלמות גדול ביותר, כי גדולה בזת הים מבזת מצרים, על-כן אז התר החמץ, כי כבר נשלם החומה של עשירות על-ידי קריעת ים-סוף, בבחינת "והמים להם חמה", עד שאין יראים עוד שלא יהפכו שפע העשירות לכעס, על- כן אז אחר-כך התר החמץ (הל' הרשאה ה"ד, אותיות ו ז ח כב).

אות קנג

עקר גאלת מצרים שהוא בכל דור ודור כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו וכו' הוא שנגאלין הנפשות הקדושות מבחינת פרעה ומצרים, שהם בחינת התאוות והמדות רעות הנמשכין מהסטרא-אחרא והקלפות, שהם בחינת הרע שסביב הנפשות הנ"ל; וכשמוציאין הנפשות מהם, אזי נבנה מהם בחינת היכל הקדש, שהוא בחינת עגולא; ועקר הכח לבטל ולבער הרע הנאחז בהנפשות הנ"ל הוא על-ידי משפט, שהוא בחינת רבועא, כמבאר בפנים. וזה בחינת השלש מצות שמסדרין בליל-פסח, זה כנגד בחינת עגולא, שהוא בבחינת שלשה קוין, כי העגול פחות מן הרבוע חלק רביעית; והארבע כוסות של היין הם כנגד בחינת רבועא, בחינת משפט הנ"ל, כי התלהבות וחמימות הלב דקדשה שנתעורר על-ידי היין דקדשה הוא בבחינת אש המשפט, שעל-ידו נשרף ונתבטל הרע הרוצה להתאחז בההיכל- הקדש, בחינת עגולא הנ"ל (שם אות יג יד).

אות קנד

גלות ועבדות מצרים הוא בחינת יגיעת וטרדת הפרנסה, שזה עקר המרירותא דעלמא, כמו שכתוב "וימררו את חייהם בעבדה קשה" וכו', שהסטרא- אחרא ממררת את חיי האדם בעבודה קשה, בכמה מיני יגיעות וטרחות, בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה, הכל בשביל פרנסה. והכל בא להאדם על-ידי שאינו שומר את עצמו מכעס וחרון-אף, שזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת, שעל-ידי- זה נתקלקל ונפגם שפע העשירות שלו ונופל לעניות ודחקות וחסרון פרנסה, והשפע העשירות נמשך הכל להסטרא- אחרא, דהינו להעכו"ם והרשעים שהם בעצמם בבחינת כעס, בחינת "כעסוני בהבליהם". וזה עקר גלות מצרים וכן כל הגליות, בפרט הגלות הזה, שכל השפע והעשירות הוא אצלם וישראל נזונין מתמצית. ועל-כן עקר גאלת מצרים היתה על-ידי שהוציאו העשירות ממצרים, כי זה העשירות של מצרים היה באמת של ישראל, כי כל ההשפעות וכל העשירות וכל טוב יורד רק לישראל, שבשבילם נברא ונתקים הכל, רק על-ידי פגם הכעס ירדו לגלות מצרים, והראשון היה יוסף, שנמכר למצרים על-ידי פגם הכעס של שמעון ולוי, שזה בחינת "כי באפם הרגו איש" וכו', ועל-ידי-זה גרמו שירד כל העשירות למצרים, ואחר-כך בעת הגאלה חזר ושב העשירות למקומו ולשרשו, הינו לישראל.
וזה בחינת אכילת מרור, כי בזה שאוכלין מרור בליל- פסח ממתיקין ומבטלין מרירת השעבוד של מצרים, שהוא מרירת הפרנסה שנמשך מכעס, שהוא בחינת עצבות ומרירות, כמו שכתוב (דניאל יא): "ויתמרמר מלך הנגב", שפרושו לשון כעס; ועתה אנו יוצאין מכל זה ומעלין העשירות למקומו, לישראל. וגם על-ידי אכילת מרור יזכר כל אחד כמה צריך לשמר את עצמו מכעס, כדי להנצל ממרירות טרדת הפרנסה ותאות ממון ולזכות לעשירות דקדשה. ועל-כן מטבילין המרור בחרסת, שהוא זכר לטיט שנתענו במצרים; כי כשנופלין למרירת טרדת הפרנסה ותאות ממון על- ידי פגם הכעס, זה בחינת "טיט היון". ועל-כן גלות מצרים נקרא "טיט היון", כמו שכתוב על זה "ויעלני מבור שאון מטיט היון", כי תאות ממון הוא בחינת טיט היון ממש, כי קשה להוציא את מי שנפל לתוכה, יותר מאם היה נופל חס- ושלום לתאוות אחרות, כמבאר במקום אחר; ועל זה נאמר "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד". ועשירות דקדשה, שם כל הגונין עלאין וכל הניצוצות הקדושים, שהם בחינת הגונין הקדושים שמאירין בנפשות ישראל, בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", דכלילין מגונין סגיאין. וזה בחינת הפרות שעושין מהם החרסת, שהם הפרות שנמשלו בהם ישראל, על שם התפארות הגונין שלהן, כמו שכתוב "אל גנת אגוז ירדתי וכו' הפרחה הגפן הנצו הרמונים" וכו'.
ועל-כן, על- ידי החרסת שנעשה מאלו הפרות שנמשלו בהם ישראל, על-ידי-זה מעוררין הגונין עלאין של ישראל, שהם בחינת עשירות דקדשה, כי נפשות ישראל שרשם בעשירות דקדשה, ששם מאירין הגונין כנ"ל. ועל-כן מטבלין המרור בחרסת, להורות שכשבא לכלל כעס שהוא בחינת מרירות, יזכר את עצמו שמשם נמשך עקר מרירות הפרנסה שהוא בחינת 'טיט היון', וגם יזכר את עצמו תפארת הגונין של שרש נפשות ישראל, שהוא בחינת עשירות דקדשה שזוכין על-ידי כבישת כעס כנ"ל (שם אותיות טז יז יח).

אות קנה

בפסח אז התחלת התקרבות הנפשות הקדושות להשם יתברך, שמזה נבנה בחינת היכל הקדש; ומחמת שהרע נאחז באלו הנפשות, על-כן צריכין לזה כח המשפט כנ"ל. ומחמת שיש נפשות כאלו שאסור לקרבן, כי הם מבחינת הערב-רב, שהרע שלהם גדול וקשה כל-כך עד שאין כח לאש המשפט להכניעו ולבטלו, ועליהם נאמר "מרום משפטיך מנגדו". ומשם נמשך בחינת אסור חמץ, שהוא במשהו ואינו בטל בששים, מחמת שאין כח בהמשפט הקדוש (שהוא מבטל הרע בבחינת בטול האסור בששים, כמבאר בפנים) להכניעו ולבטלו (שם אות יא).

אות קנו

אחר יום ראשון של פסח, שנסתלק האור הגדול הבא מלמעלה בשביל גאלת ישראל לקרבן להשם יתברך, אז צריכין להתקרב להשם יתברך בהדרגה ובמדה; על-כן אז מניפין העמר-שעורים, שהוא מרמז על בחינת שרש נפשות ישראל, כמבאר בפנים, ובגשמיות הוא מאכל בהמה, ובזה מעלין הנפשות מבחינת בהמיות ומרימין ומקרבין אותן להשם יתברך. ומחמת שעקר בטול והכנעת הרע הנאחז בהנפשות הוא על- ידי בחינת משפט, הינו שידין וישפט את עצמו בכל עת על כל דרכיו ויהיה ממארי דחשבנא וזה בחינת הספירה, שמתחילין לספר הימים והשבועות, שזה בחינת החשבון הנ"ל שצריך האדם לחשב ולשפט את דרכיו בכל יום, ויזהר שיהיו ימיו שלמים ותמימים בעבודת השם יתברך, בבחינת "תמימת תהיינה". ואחר שעוסקין בזה בכל ימי הספירה, אז בשבועות יוצא לאור משפט, ונתלהב אש המשפט ושורף את כל הרע הנאחז בהנפשות, שזה בחינת האש של מעמד הר-סיני. ועל-כן באמת, ישראל שעמדו על הר-סיני פסקה זהמתן, הינו בחינת בטול הרע הנ"ל, וזכו אז לקבל התורה שנקראת משפט אמת, ונאמר בה "ודבריו שמענו מתוך האש", בחינת אש המשפט כנ"ל (שם אות יט).

אות קנז

כפי התגלות אלקות שהיתה ביציאת מצרים, ביום ראשון של פסח, וכפי המשכת המחין הגדולים שנמשכין ומאירין אז, היה ראוי לנו להיות דבוק בהשם יתברך תמיד בלי הפסק. אך אחר-כך, תכף ביום השני, מסתלקין המחין, כמובא בכונות, הינו שבשביל הבחירה נמשך אחר-כך בחינת שכחה והסתלקות המחין. ועקר השכחה בא על-ידי תאות נאוף, תאות נשים, שזה עקר זהמת מצרים, שאנו צריכין לטהר עצמנו מזה בכל ימי הספירה הקדושים ולזכות בשבועות לקבלת התורה, ששם שורה רוחו של משיח המרחף על אנפי אוריתא; ובחינת רוחו של משיח הוא אצל כל אחד כפי קדשתו ופרישתו מתאוה הזאת. ועל-כן מקריבין מנחת העמר ביום שני של פסח, והוא בחינת מנחת קנאות, כמובא בזהר הקדוש, ועל- ידי-זה ממשיכין רוחו של משיח, שהוא בחינת הרוח קנאה שהולך ומקנא ומוחה בכל מקום שיש איזה בחינת פגם מתאוה הזאת, ועל-ידי-זה מטהרין ישראל את עצמן מזהמת תאוה הזאת וזוכין לזכרון. ועל-כן נקראת מנחת זכרון, כי שמירת הברית הוא בחינת זכרון. וזה בחינת הספירה שסופרין הימים לעמר, כי עקר השכחה הוא על-ידי רבוי הימים, כמו שכתוב "ברבות הימים הכל נשכח". ועל- כן צריכין לספר הימים לעמר, בכדי שבכל יום ויום נמשיך עלינו קדשת רוחו של משיח, שעל-ידי-זה מתגברין עצמן על התאוה ומבטלין השכחה וזוכין לזכרון. ועל-כן נקרא ספירה, מלשון 'ספר', ששם שורה רוחו של משיח על הספרים הקדושים, שהם בחינת הפנים של התורה, בחינת אנפי אוריתא; והספר הוא גם-כן בחינת זכרון, כמו שכתוב "כתב זאת זכרון בספר" (הלכות ערב, הלכה ד, אות י).

אות קסב

אכילת מצה הוא בחינת מחין דגדלות, בחינת התגלות אחדותו הפשוט יתברך; וחמץ הוא בחינת מחין דקטנות, בחינת דינים, בחינת מחלקת, בחינת פעלות משתנות. ועל-כן בפסח, שאז הוא תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, תחלת התגלות אלקותו יתברך, על-כן אסור לאכל חמץ, כי אז צריכים רק להכניע הבחינת פעלות משתנות, שזה בחינת שדוד המערכה שהיה ביציאת מצרים, ולגלות אחדותו הפשוט יתברך, שזה בחינת מצה. אבל אחר פסח, שכבר נכנעו אחיזת הסטרא- אחרא שנאחזים בבחינת הפעלות משתנות, ואז יכולין לגלות אחדותו הפשוט יתברך גם מתוך כל הפעלות משתנות, לידע שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך ועל- כן התר אז לאכל חמץ, עד שבשבועות מביאין שתי הלחם מחמץ דיקא (הל' שותפים בקרקע ה"ב אות ה).

אות קסג

ביום ראשון של פסח נמשך הארה גדולה ועצומה מאד מאד, שהוא בחינת רוח הקדש, בחינת גלוי שכינה שהיה אז, כמו שכתוב "ועברתי בארץ מצרים", ותרגומו: ואתגליתי. ועל-ידי- זה זכו לברור המדמה, ונתבטל בחינת בלבול המדמה, שזה עקר בחינת קלפת פרעה ומצרים. אבל מחמת שהיה רק על- ידי בחינת אתערותא דלעלא, בלי שלמות אתערותא דלתתא, על-כן היה ההארה רק לפי שעה, ותכף אחר-כך נסתלק ולא נשאר רק הרשימו, כמובא. ועל-ידי בחינת הרשימה הזאת אנו עוסקין אחר- כך בהנפת העמר-שעורים, שהוא מאכל בהמה, בחינת מדמה, כי על-ידי-זה מבררין המדמה. ומאז אנו סופרין שבעה שבועות, שהם בחינת כלל שבעת ימי בראשית, כי עקר אמונת חדוש העולם בשבעת ימי בראשית תלוי בתקון וברור המדמה. ועל-ידי- זה אנו זוכין אחר-כך בשבועות שנמשך עלינו הארת רוח נבואה, רוח הקדש, של משה רבנו בשלמות על-ידי אתערותא דלתתא, שזה בחינת קבלת התורה בשבועות; ועל-ידי- זה אנו זוכין בשלמות יותר לאמונת חדוש העולם, שזה עקר קיום העולם, שזה בחינת: כל העולם היה תלוי עד ששה בסיון וכו' (הל' שלוחין ה"ה אות ח).

אות קסד

עקר גאלת מצרים היתה על-ידי שבת, הינו על-ידי שהשם יתברך בעצמו המשיך ברחמיו קדשת שבת על ששת ימי החל, שעל-ידי-זה נתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעלות משתנות, שזה בחינת כל האותות והמופתים שנעשו במצרים, שעל-ידי-זה נתגלה אלקותו יתברך. וזה בחינת שבת הגדול שקדם פסח, כי עקר הנסים של פסח היו על-ידי קדשת שבת כנ"ל. ועין שם גם-כן מענין ספור ההגדה וכו', וכל המרבה לספר וכו', ומעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' (הלכות פריקה וטעינה הלכה ד, אותיות מ מא).

אות קסה

עקר בנין המלכות הוא על-ידי קול נגינה דקדשה; ולהפך מלכות דסטרא-אחרא יונק מקול דסטרא- אחרא, שזה בחינת מה שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקלו" דיקא, כי ינק מקול דסטרא-אחרא. ועל-כן בפסח ויציאת מצרים, שאז זכינו לשיר ונגון דקדשה, בחינת "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג", ועל-ידי-זה היתה עקר הגאלה, כי נכנע מלכות הרשעה ונתעלה בחינת מלכות דקדשה, שזה עקר הגאלה. אך מחמת שאז היתה הגאלה שלא על ידינו, כי אם באתערותא דלעלא לבד כמובא, על-כן אסור אז לאכל חמץ, ששלט בו האויר והרוח של זה העולם עד שעלה בנפיחה ונתחמץ, כי כל הקולות הם על-ידי האויר כידוע; ועכשו, מחמת שלא נזדכך עדין אוירא דעלמא מזהמת וטמאת מצרים, והגאלה היתה רק בחמלת השם, באתערותא דלעלא לבד, על-כן אסור לאכל חמץ, רק מצה, שלא שלט בה אויר העולם. ועל-ידי-זה אנו בורחין מכל וכל מאוירא דעלמא, שיש שם אחיזת הקול דסטרא-אחרא, רק אנו זוכין לקול נגינה דקדשה, שהוא שיר והלל, נגון וזמרה להשם יתברך, שעל- ידי-זה היתה עקר הגאלה כנ"ל. וזה שנקראת המצה לחם עני, ודרשו רבותינו ז"ל: שעונין עליו דברים הרבה, הינו קולות דקדשה, כי עתה בפסח הוא תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, ועקר התקרבות והדבקות של איש הישראלי להשם יתברך הוא על-ידי קול ונגון דקדשה, כי הנגינה יש לה כח גדול להמשיך את האדם להשם יתברך; עין פנים (הל' אפוטרופוס, הלכה ג, אות ב ג ד).

אות קסו

מצה ומרור הם בחינת תקון קול הנגינה על-ידי למוד גמרא; ופסח הוא בחינת מה שמבררין הקול ומעלין אותו מבחינת בהמה, שהוא בחינת קול בלא דבור, לבחינת אדם, שהוא גדר מדבר, הינו שמיחדין ומחברין הקול עם הדבור, שזה עקר השלמות. וזה בחינת פסח 'פה סח', בחינת כל המרבה לספר וכו', הינו בחינת דבור דקדשה לקשר הקול עם הדבור, שזה עקר בחינת יציאת מצרים (שם אותיות ה ו ז; עי' פנים, וע' דיבור אות כב, מבואר ביותר).

אות קסז

כל הקולות הם בחינת מים, כמו שכתוב "וקולו כקול מים רבים"; ויש קולות דסטרא-אחרא, שמשם יניקת פרעה ומצרים. ועל-כן עקר הכנעתם היתה בשעת קריעת ים-סוף, ועקר הנס היה אז על-ידי קולות, כמו שכתוב "קול ה' על המים", ופרשו רש"י על ענין קריעת ים-סוף, הינו שנתגרשו המים הזידונים, שהם בחינת קולות דסטרא- אחרא, ונתגלו מימי החכמה והדעת, שהם בחינת קולות דקדשה. ועל-כן ראתה שפחה וכו', ועל-כן זכו אז לשירת הים. וזה בחינת "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" ו'זמרת' דיקא. וזה שסימו השירה "ה' ימלך לעולם ועד", כי קול שירה ונגינה דקדשה הוא בחינת בנין המלכות דקדשה. ועל-כן אחר שביעי של פסח התר החמץ (שם אותיות י יא).

אות קעג

כל גלות מצרים היה על-ידי חטא אדם הראשון, שפגם באמונת חכמים, כמבאר בפנים; ועל-ידי- זה נדון במותרות, ועלו המותרות של אכילת עץ הדעת ובלבלו את הדעת, ואז תכף נמשך בלבול הדעת בכל העולם, והכל נמשך מהעשנים סרוחים של המותרות הנ"ל, שזה עקר בחינת גזרת המיתה שנגזרה אז, כמבאר בפנים, ומשם היה כל גלות מצרים. ועל-כן כשיצאו ממצרים נצטוו לאכל מצה, שהיתה בבחינת מן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: טעמו בה טעם מן; והמן היה אכילתו נבלע באיברים ולא היה ממנו שום מותרות, כמו-כן אכילת מצה בפסח הוא מאכל זך, שאין עולים ממנו עשנים לבלבל את המח, חס ושלום. ומצה היא אסותא, כמובא בזהר הקדוש, כי אכילת מצה מתקן מעיו של אדם, שאפלו כשאוכל אחר-כך חמץ יכול גם-כן לאכל בקדשה כל-כך עד שיהיה המאכל מברר, שלא יעלו ממנו שום מותרות אל המח. ועל-כן אחר שביעי של פסח התר החמץ, כי אז בשעת קריעת ים-סוף זכו לשלמות אמונת חכמים, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שעל-ידי-זה עקר תקון האכילה דקדשה. אך מחמת שכל זה הנס של יציאת מצרים היה רק בבחינת אתערותא דלעלא, על-כן צריכין אחר-כך בימי הספירה הקדושים לטהר עצמנו מזהמת מצרים על-ידי אתערותא דלתתא שלנו, והעקר לטהר עצמנו מהעשנים סרוחים המבלבלים את המח על-ידי פגם אמונת חכמים, שעל-ידי-זה התורה מתרחקת מאתנו כביכול, כי על-ידי פגם אמונת חכמים אינם יכולים להוציא משפטי אמת מהתורה הקדושה מחמת העשנים סרוחים המבלבלים את המח;
ובזה עוסקין בימי הספירה הקדושים לתקן המח על-ידי שעושין תשובה על פגם אמונת חכמים, עד שעל-ידי-זה ממשיכין בכל יום שכל ומח מיחד להמתיק איזה בחינת צמצום ודין פרטי השיך אליו דיקא, הינו שהמתקתו תלוי דיקא בבחינת זה השכל הפרטי, עד שבשבועות זוכין להכלל בשכל הכולל העליון שהוא בחינת שער החמשים, בחינת חכמה עלאה, ושם נמתקין כל הצמצומים והדינים שבעולם, ואז נמשכין המים טהורים שמטהרין מפגם המותרות הנ"ל וזה סוד מקוה של שבועות; ואז נשלמת התורה בשלמות גדול על-ידי תקון בחינת אמונת חכמים בשלמות, ואז נכללת התורה בבחינת אבן שתיה, בחינת חכמה עלאה הנ"ל, שמשם שרש התורה, ועל-ידי-זה זוכין כל ישראל להוציא מכל למודי התורה משפטי אמת והנהגות ישרות, שזה עקר בחינת קבלת התורה מחדש שצריכין לקבל בכל יום, כמאמר רבותינו ז"ל: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים; ובפרט בשבועות, שאז עקר זמן קבלת התורה מחדש בכל שנה ושנה, הינו שנזכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות מהתורה הקדושה בכדי שנזכה לקיום התורה בשלמות, שזה עקר שלמות קבלת התורה, כי לא המדרש עקר אלא המעשה. ועל- כן ירד המן לישראל בימי הספירה הקדושים, ועד אותו היום אכלו מצה, שהוא עגה שהוציאו ממצרים שטעמו בה טעם מן, כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל; הינו כי עקר שלמות התורה הוא רק אצל אלו שזוכין לאמונת חכמים בשלמות, שעל-ידי-זה נצולין ממותרות הנ"ל, וכל אכילתם הוא מאכל מברר בבחינת אכילת מן, שבכל זה עוסקין בימי הספירה הקדושים בשביל הכנה לקבלת התורה כנ"ל (שם הלכה ה, אותיות ו ז ח ט י יא יב יג).

אות קעד

עקר יציאת מצרים הוא, שגאל אותנו השם יתברך מיד פרעה ועבדיו, שהם בחינת התגברות כח המדמה, בחינת שכחה, הפך הזכרון דקדשה, שהוא לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, שזה עקר בחינת קריאת שמע. ועל-כן מזכירין יציאת מצרים בקריאת שמע, וצריכין להזכירו בכל יום בקריאת שמע, כי זה עקר שמירת הזכרון, שצריכין לזכר בכל יום דיקא בעלמא דאתי, כי בכל יום יש בו רמזים מיחדים מבחינת עלמא דאתי, המלבשים במעשה דבור ומחשבה שבאותו היום דיקא, ומרמזין להאדם להתקרב אליו יתברך, כמבאר בפנים באריכות (הלכות שוכר ה"ג, אותיות ח ט י; וע' יראה, אות קנה).

אות קעה

הגלות הוא בחינת שנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל; וכשיוצאין מהגלות הוא בחינת התעוררות השנה. ועקר יציאת מצרים, שהוא בחינת התעוררות השנה, היה על-ידי בחינת יוסף כמובא, וכמו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי יוסף היה עוסק ביותר בספורי מעשיות המעוררין מהשנה, שזה בחינת החלומות שספר יוסף לאחיו וכן פתרון החלומות שפתר יוסף, וכמבאר בפנים; כי עקר הגאלה הוא על-ידי התעוררות השנה, הינו מה שבני-אדם נתעוררים משנתם ונפילתם וחוזרין בתשובה על-ידי ספורי מעשיות הנ"ל. ועקר גלות מצרים נמשך מחטא אדם הראשון שפגם באכילתו, שעל-ידי- זה אבדו את הפנים דקדשה, בחינת פנים לתורה, ונמשך עליהם שנה, שהוא בחינת מיתה שנגזר עליהם; ואז נאמר עליהם: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", עד שמחמת זה אי אפשר לעוררו מהשנה, שזה בחינת יציאה מהגלות, כי אם על- ידי שמלבישין לו הפנים דקדשה, בחינת פנים לתורה, בתוך ספורי מעשיות דיקא; ועל-ידי התעוררות השנה נמשך התגלות היראה, ועל-ידי-זה זוכין לעשירות גדול. וזה בחינת המורא הגדול שהיה בליל-פסח, כמו שכתוב "ובמוראים גדולים", וכן הרכוש הגדול שזכו ישראל אז ביציאת מצרים וקריעת ים-סוף. אך אף-על-פי שכל התקונים האלו קבלו ישראל בכלל בלילה הראשונה של פסח, אבל אחר-כך נסתלקו המחין, וצריכין לחזר ולהמשיך כל התקונים הנ"ל בכל ימי הספירה, עד שזוכין אחר-כך בשבועות לשלמות התקון שהוא קבלת התורה.
ועל-כן תכף אחר יום ראשון של פסח צריכין להביא עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, ולהניף אותו לפני השם, ובזה אנו ממשיכין התקונים שעוסקים הצדיקים לעורר בני-אדם משנתם דיקא על-ידי ספורי מעשיות ושיחות חלין ומלין דעלמא, שזה בחינת המתקת הדינים בשרשם, כי דיקא על-ידי שנפלו מבחינת הפנים דקדשה, בחינת פנים לתורה, וגבר עליהם השנה, שנתרחקו מאור התורה הקדושה ושטופים וטרודים מחשבתם בכל עת בהבלים דעלמא ומלין דשטותא, וכל מחשבותיהם הם רק ממש כמו חלומות השנה, מאחר שרחוקים מהדעת האמתי דקדשה. ועל-כן הצדיק בעצמו גם-כן אי אפשר לו לעוררם משנתם על- ידי שיגלה להם הפנים לתורה, רק הוא צריך להלביש הפנים לתורה בתוך ספורי מעשיות ומלין דעלמא, שהם בחינת שנה, ועל-ידי-זה דיקא הוא מעוררם משנתם ומחזיר להם הפנים דקדשה, שזה בחינת המתקת הדינים בשרשם. וזה גם- כן בחינת העמר-שעורים, כי מחמת שעקר השנה, שהוא בחינת גלות מצרים, בחינת אבדת הפנים דקדשה, נמשך מפגם האכילה, שזה בחינת מאכל בהמה, כמבאר בפנים, על-כן צריכין להמתיק הדין בשרשו ולהביא קרבן דיקא ממאכל בהמה, ודיקא על-ידי-זה אנו מתעוררין מן השנה וזוכין לשוב בתשובה, לצאת מטמאת מצרים ולזכות לשבעים פנים לתורה שאנו צריכין לקבל בשבועות, שזה ממש בחינת התקונים שעוסק הצדיק לעורר בני-אדם משנתם דיקא על- ידי ספורי מעשיות, וכמבאר בפנים. ומחמת שעל-ידי התעוררות השנה זוכין ליראה, שעל-ידי-זה זוכין לאריכת ימים, דהינו להאריך הימים בקדשה, שכל יום שבא אחר-כך יהיה ארך וגדול יותר, בתוספת קדשה יתרה ומעשים טובים ביותר, על-כן תכף אחר הקרבת העמר מתחילין לספר ימי הספירה, כי על-ידי שסופרין הימים לעמר, על-ידי-זה אנו ממשיכין הארת העמר-שעורים, שהוא בחינת קדשת הספורי-מעשיות הנ"ל, בחינת התעוררות השנה הנ"ל, על כל יום ויום, כדי שלא נאבד את ימי חיינו בשנה, חס ושלום, רק נזכה לשמר מאד את כל יום ויום שיהיה מנוי וספור אצלנו במספר ומפקד גדול, ולהשתדל שיהיה כל יום ויום ארך ורחב ביותר בתוספת קדשה ודעת בכל עת, לקים "תמימת תהיינה".
ועל-כן צריכין לספר כל יום ויום מימי הספירה תכף בכניסתו, כי כל יום ויום בתחלתו בא בקטנות ובמצר גדול, והקדשה והעבודה שצריך להמשיך בזה היום הוא נעלם עדין מאד, עד שקשה להאדם מאד לקבל עליו העבודה של זה היום, ומחמת זה רבים נמנעים מעבודת השם. וזה עקר יציאת מצרים שצריכין לזכר בכל יום ויום, הינו להשתדל לצאת בכל יום ממצר למרחב, ממחין דקטנות למחין דגדלות, ולהוסיף קדשה ודעת בכל שעה ושעה מהיום. ועל- כן תכף בכניסת היום בתחלתו, בתחלת הלילה, צריכין לספר הימים לעמר, כמו שכתוב "תמימת תהיינה", כי צריכין לשמר את היום מתחלתו להגדילו ולהאריכו ולהעלותו מקטנות לגדלות, ולהוסיף קדשה בכל עת ובכל שעה על- ידי שממשיכין הקדשה מבחינת הספורי- מעשיות של צדיקי אמת, שהם בחינת עמר שעורים, בחינת התעוררות השנה, שעל-ידם זוכין להאריך ולהגדיל הימים בקדשה יתרה בכל עת, שזה עקר בחינת אריכת ימים. ועל-ידי כל זה זוכין לעשירות גדול וזה בחינת המן שהתחיל לירד לישראל בימי הספירה, בט"ו באיר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי על-ידי התעוררות השנה שאנו זוכין על- ידי ימי הספירה הקדושים וכנראה בחוש גדל התעוררות הנפלא שמתעוררין בשעת ספירת העמר על-ידי-זה נמשך בחינת התגלות היראה הגדולה שזכינו בשעת קבלת התורה, ועל-ידי-זה נשלמין תקוני עתיק, שזה בחינת: בשבועות נדמה להם כזקן, ועל-ידי-זה נזדכך ונתתקן העשירות, עד שזוכין על- ידי-זה להתבוננות התורה, שהיא בחינת קבלת התורה. וזה גם-כן מה שנוהגין להיות נעורין בליל שבועות, שזה בחינת התעוררות השנה, שהוא בחינת התגלות השבעים פנים לתורה, שהם הפך השנה עין כל זה בפנים (הל' גניבה ה"ג, אותיות ו ז ט י יא יב יג).

אות קעו

עקר הגאלה ממצרים הוא לזכות לקבלת התורה ולבוא לקדשת ארץ-ישראל, כמו שכתוב "בצאתכם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", וכתיב "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ" וכו'. ועל-כן בפסח, בתחלת הגאלה, צריכין להמשיך על עצמו בחינת קבלת התורה ובחינת קדשת ארץ-ישראל. ועקר קדשת ארץ-ישראל הוא בקדשת אכילת ישראל, כי כל המצות התלויות בארץ הם בענין האכילה, וגם כי עקר גלות מצרים היה מחטא אדם הראשון שפגם בהאכילה, ועל-כן עתה בפסח ביציאת מצרים צריכים לתקן פגם האכילה, ולהמשיך קדשת הלחם שהוא עקר האכילה והשביעה מקדשת ארץ-ישראל שנמשך על-ידי התורה; כי תקון הלחם בקדשה נמשך מקדשת המשכת התורה שממשיכין הצדיקים אמתיים על-ידי ששופכין לבם כמים לפני ה', ועל-ידי-זה ממשיכין לעצמן דבורים חמים כגחלי- אש, ועל-ידי-זה זוכין להמשיך באורי התורה, כמבאר בפנים. וזה בחינת המים שנותנין בהקמח, שהוא מבחינה אחת עם המשכת התורה, בבחינת 'אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה';
והמים הם בחינת "שפכי כמים לבך", והאש שאופין בו הוא בחינת הדבורים חמים כגחלי-אש, והקמח והלחם בעצמו הוא בחינת התורה כנ"ל, בחינת "לכו לחמו בלחמי". ומחמת שאי אפשר להמשיך הדבורים חמים כגחלי-אש ובחינת באורי התורה כי אם על-ידי שהיה והמתנה, כי אי אפשר לדחק את השעה, כמבאר בפנים, על-כן בכל השנה עקר תקון הלחם שיהיה ראוי לאכילת אדם בשלמות הוא על-ידי ששוהין הרבה מעת נתינת המים עד האפיה באש בכדי שתחמיץ היטב. אבל בפסח, בתחלת הגאלה, שאנו רחוקים עדין לגמרי מבחינת המשכת התורה הנ"ל, ועקר הגאלה היא רק באתערותא דלעלא, שהשם יתברך ברחמיו משפיע עלינו אור קדשת מחין גדולים ועצומים מעצמו, שלא על ידינו כלל, שזה בחינת הארת התורה הבא עלינו מלמעלה, על-כן צריכין למהר מאד לאפות הפת על האש תכף אחר נתינת המים והלישה והעריכה, כי אי אפשר להמתין כלל עד שתחמץ, כדי שלא יתאחז בהלחם בחינת זהמת מצרים, שהיא בחינת חמוץ המח, בחינת "כי יתחמץ לבבי" וכו', על-ידי ההמתנה והשהיה. כי בענין זה של ההמתנה והשהיה, שצריכין להמתין ולצפות ולהרבות בתפלה ותחנונים הרבה עד שיזכה להמשיך על עצמו בחינת קדשת התורה, יש בזה נסיון גדול, וכמעט עקר הבחירה תלוי בזה, כי אף-על-פי שבאמת אמרו רבותינו ז"ל: הבא לטהר מסיעין לו, אומרים לו המתן וכו', אבל לאו כל אדם זוכה לזה להיות חזק בדעתו כל-כך ולהמתין ולקוות ולצפות לישועת השם, אף אם בתוך-כך עובר עליו מה שעובר; ורבים לא יכלו לעמד בנסיון זה, עד שמתרחקים כמו שמתרחקים, רחמנא לצלן; ואפלו אותם שזוכים להתחזק ולהמתין וכו' הוא רק בכח התורה הקדושה שכבר קבלנו בכלל בשעת מתן תורה, ובכח החדושי-תורה אמתיים שממשיכין הצדיקי אמת בכל דור ודור.
אבל בפסח, שאז נמשך עלינו הארת התורה רק באתערותא דלעלא, על-כן אי אפשר לנו אז להמתין ולהחמיץ מחנו כלל, רק צריכין לצאת מזהמת מצרים ולקבל הארת המחין הקדושים, הארת התורה, בחפזון גדול, בבחינת "כי בחפזון יצאת ממצרים", ועל-כן אסור אז החמץ באסור גדול עד אחר שביעי של פסח, שכבר ספרו כמה ימים לעמר, והתחילו להמשיך בחינת הארת התורה על-ידי אתערותא דלתתא והשתוקקות שלנו; ובפרט בשביעי של פסח, שאז נבקע הים-החכמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, על-ידי רבוי הצעקות ותפלה ותחנונים שהרבו ישראל אז, שזה בחינה שנמשך עליהם הארת התורה ביותר, על- כן אז התר החמץ, כי אז החמץ נמשך מבחינת חמוץ המח בקדשה, שהיא מה שצריכין להמתין הרבה לישועת השם בשלמות. ועל-כן בשבועות מקריבין שתי הלחם דיקא מחמץ, שזה בחינת מה שנאמר בגאלה האחרונה "כי לא בחפזון תצאו" וכו', כי עקר שלמות הישועה, הינו בחינת המשכת התורה בשלמות, הוא על-ידי שמחזקין עצמן להמתין הרבה ולהרבות בתפלה ותחנונים הרבה, ואין דוחקין את השעה כלל, שזה בחינת החמץ בקדשה, שמביאין אותו לקרבן בשבועות (הלכות גזילה, הלכה ה, אותיות כו כז כח, ובראשי פרקים).

אות קעז

אחר יום ראשון של פסח, שנסתלק ההארה הגדולה הבא עלינו מלמעלה רק באתערותא דלעלא, על-כן צריכין להתחיל להכין עצמנו לבחינת קבלת התורה בשבועות על-ידי אתערותא דלתתא שלנו. ומחמת שאי אפשר להמשיך תורה רק מי שזוכה לבחינת דבורים חמים כגחלי-אש, על-כן צריכין להביא תכף העמר-שעורים. ומבאר בכונות, כי 'שעורה' בגימטריא שני פעמים 'מנצפ"ך', שהם בחינת חמשה גבורות, בחינת ה' מוצאות הפה; והגבורות הם בחינת אש, שזה בחינת דבורים חמים כגחלי-אש, ועקר המשכת הדבורים חמים כגחלי-אש זוכין על-ידי ההשתוקקות וכסופין אליו יתברך ולקבלת התורה; ואנו עומדים לפניו יתברך כאלם לא יפתח פיו, רק אנו משתוקקין ומצפין ותולין עינינו אליו יתברך שישפיע לנו דבורים חמים כגחלי- אש, ולזכות על- ידי-זה לקבלת התורה, ועל-ידי-זה בעצמו נתעוררין עלינו רחמי השם יתברך, ומשפיע לנו דבורים חמים, בבחינת "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" וכו', ועל-ידי-זה בעצמו: "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני". וזה סוד בחינת 'חשמל', ודרשו רבותינו ז"ל: עתים חשות עתים ממללות, וגם דרשו: חיות אש ממללות; כי דיקא על-ידי בחינת 'עתים חשות', ששותקין תחלה ועומדין לפניו יתברך כאלם לא יפתח פיו, על-ידי-זה זוכין אחר-כך לדבורים חמים כגחלי-אש, בחינת חיות אש ממללות, וכמבאר כל זה בפנים. וזה גם-כן בחינת עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת העדר הדבור, ועל-ידי-זה דיקא זוכין להמשיך דבורים חמים כגחלי-אש, שזה גם-כן בחינת עמר שעורים כנ"ל; ואז מתחילין לספר הימים לעמר, שזה בחינת השתוקקות וגעגועים, ובכל יום מונין וסופרין עוד יום אחד, ומשתוקקין ונכספין מאד לבוא ולהגיע ליום החמשים, ולזכות לקבלת התורה שממשיכין מתוך האש בשבועות, בבחינת "ודבריו שמענו מתוך האש" וכו' (שם אותיות כג כד).

אות קעט

עקר פסח ויציאת מצרים הוא, כי במצרים היה המח והדעת דקדשה בגלות, כידוע. וכן הוא בכל אדם, שכל-זמן שאינו זוכה לקדש את מחו ודעתו בשלמות ולשמרם ממחשבות זרות וחכמות חיצוניות אזי הוא בחינת גלות מצרים. ועל-כן עקר גאלת מצרים היתה על-ידי משה, שהוא בחינת הדעת, כידוע וכמבאר בפנים. אך אף-על-פי שבפסח נשלם הדעת מאד, אף-על-פי-כן עדין אין הדעת בשלמות, עד שמחדשין אותו בבחינת עבור על-ידי השנה, שהיא בחינת הסתלקות הדעת והמחין, ואז נכנסין המחין לתוך בחינת אמונה ונתחדשין שם בבחינת עבור. וזה בחינת מה שתכף אחר יום ראשון של פסח נסתלקין המחין והדעת, כמובא, והסתלקות הדעת הוא בחינת שנה. וזה בחינת העמר-שעורים שמביאין אז, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת העדר הדעת, בחינת שנה, וכמבאר בפנים; הינו שעכשו אנו מסלקין דעתנו, ומכניסין מחנו ושכלנו לתוך האמונה לבד, שזה בחינת מה שמניפין העמר למעלה ולמטה ולכל הארבע רוחות, שזה בחינת אמונה באחדותו יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שצריך להאריך בדלת ד'אחד' כדי להמליכו למעלה ולמטה ולכל הארבע רוחות, שזה בחינת מה שנכנסין המחין בשעת שנה בתוך אמונה, וכל זה כדי שיתחדש מחנו, כדי שנזכה על-ידי-זה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים, שזה בחינת שבעים פנים לתורה שזוכין לקבל בשבועות. נמצא שכל מ"ט ימי הספירה הם בחינת שנה דקדשה, שעל-ידי-זה נתחדש המח כנ"ל. ועל-כן הם ימי דין כידוע, כי בחינת שנה, בחינת לילה, בחינת חשך, הוא בחינת דינים. ועל-כן נוהגין בשבועות להיות נעורין כל הלילה, כי שבועות הוא בחינת התעוררות השנה, שאז מקבלין שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים, שזה בחינת קבלת התורה, בחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל. וזה בחינת קול השופר של מתן תורה, שזה בחינת השופר של ראש-השנה, שהוא בחינת התעוררות השנה כידוע (הל' נזיקין הלכה ב, אות ה).

אות קפג

מרור של פסח מרמז על המרירות הגדול שצריכין לסבל קדם שמבררין הלכה מהמוץ ותבן הנאחזין בה, וכן קדם שמבררין התפלה מהבלבולים המתגברין ביותר בשעת התפלה, שבשביל זה צריכין אנחנו לקבל מרירות התוכחה של הצדיקי אמת שמוכיחין אותנו לפעמים בדרך בזיון, כי הם סובלים צער גדול מאתנו, מחמת שתורתנו ותפלתנו אינם כראוי. וכל זה הוא בחינת מרור של פסח. ועל-ידי-זה אנו זוכין לקבל ההארה הגדולה של פסח, שהוא בחינת חסד, בחינת מצה של פסח, בחינת "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני", וכמבאר בפנים. ועין שם גם- כן מענין אסור חמץ במשהו (שם ה"ד אות ד ה ו; ועיין מחשבות וכו', אות כ כא).

אות קפט

עקר גלות מצרים וכן כל הגליות הוא בחינת מה שנפל הכבוד והמלכות דקדשה אל העזי-פנים שבדור, ועל-ידי-זה העכו"ם והסטרא-אחרא נוטלין לעצמן כל הכבוד והממשלה, וממילא נמשכין גם כל הנפשות אצלם, כי הכבוד הוא שרש כל הנפשות כלם; וכשהכבוד נופל אל העזי-פנים אזי ממילא גם כל נפשות ישראל נכבשין בגלותם, מחמת שנמשכין אחר הכבוד דקדשה שהוא שרשם. וזה שמובא, שעקר גלות מצרים היה מחטא אדם הראשון, כי עקר נפילת הכבוד אל העזי- פנים הוא על-ידי פגם האכילה, שזה בחינת הפגם של אדם הראשון שפגם באכילתו ואכל מעץ הדעת; ומזה נשתלשל אחר-כך המחלקת של קין עם הבל, שקין רצה לטל לעצמו כל הכבוד, והכל רק על-ידי עזות. וזה בחינת התאומה יתרה שהיתה עם הבל, שנתקנא קין על זה והרגו, הינו בחינת הכבוד, שהוא בחינת "אם כל חי", בחינת חוה אשה, כמבאר בפנים. וקין רצה לטל לעצמו כל הכבוד על-ידי עזות, שזה בחינת נפילת הכבוד אל העזי-פנים, שזה שרש כל המחלוקות שבעולם, שמשם כל החרבנות והגליות ואריכות הגלות של עכשו, ומזה היה גם גלות מצרים.
sועל-כן משה רבנו, עליו השלום, כשהתחיל לשום לבו על צרתם של ישראל כתיב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", שזה בחינת מה שנפל הכבוד דקדשה של ישראל כל-כך אל העזי- פנים עד שמצרי מכה את ישראל, שבאמת כל הכבוד שיך רק לישראל, כמבאר בפנים. וזה שמובא בכתבים, כי המצרי הזה היה משרש קין הינו כנ"ל. ואחר זה ראה משה "והנה שני אנשים עברים נצים", ומזה הבין שרש טעם הגלות, כמו שאמר אז "אכן נודע הדבר", הינו שמחמת המחלקת שבין ישראל בעצמן ואחד פוגם בכבוד חברו, על-ידי-זה נפגם הכבוד דקדשה ביותר, עד שמתגברין העזי-פנים והסטרא-אחרא ולוקחין לעצמן כל הכבוד. ובאמת גם השני אנשים עברים נצים, שהם דתן ואבירם כמו שאמרו רז"ל, גם הם היו משרש קין, כמובא בכתבי האריז"ל. וכשראה משה זאת הלך לו אצל יתרו, שגם הוא היה משרש קין, ודבר עמו כל-כך עד שנתגיר, ועל-ידי גרים והתקרבות הרחוקים נתעלה ונתגדל כבודו יתברך ביותר, כמובא בזהר הקדוש לענין התקרבות יתרו בעצמו, ועל-ידי-זה העלה משה את הכבוד דקדשה שנפל אל הסטרא-אחרא והעזי-פנים. וזה בעצמו הענין מה שלקח משה בת יתרו לאשה, והיא היתה הגלגול של התאומה יתרה, כמובא בכתבים, הינו שהעלה הכבוד דקדשה שהוא בחינת אשה מתוך תקף הסטרא- אחרא ולקחה אליו, ועל-ידי-זה היתה הגאלה עין פנים (הל' חובל בחבירו, הלכה ג, אותיות ה ו טו; וע' מחלוקת אות סו).

אות קצ

ירידת ישראל למצרים נתגלגל על- ידי הרעב, כמו שכתוב "והרעב כבד בארץ"; והרעב נמשך מפגם האכילה של עץ הדעת, שעל-ידי-זה נפל הכבוד אל העזי-פנים שבדור, שזה עקר בחינת גלות מצרים כנ"ל. אך השם יתברך הקדים רפואה למכה, ולמחיה שלח אלקים לפניהם את יוסף הצדיק, והוא זכה שם על-ידי שעמד בנסיון עם האשה זונה, על-ידי-זה זכה להכניע הכבוד דסטרא-אחרא ולהעלות הכבוד דקדשה מהם, שזה בחינת תקון פגם תאות אכילה, שעל-ידי-זה עקר נפילת הכבוד כנ"ל. ועל-כן זכה יוסף להמתיק הרעב במצרים, עד שזכה על-ידי-זה לכבוד גדול, כמו שנאמר "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם והורדתם את אבי הנה" וכו'; וזה היה חסד גדול מהשם יתברך לטובת נפשות ישראל, שלא יהיו נמשכין למצרים על-ידי הכבוד והמלכות דסטרא-אחרא, שהוא מלכות מצרים בעצמן שהיו ממשיכין נפשות ישראל בעל כרחם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל וכו', ועכשו זכו בחסדי השם לירד למצרים על-ידי כבוד דקדשה של יוסף שהמשיך נפשותם לשם, כי הנפשות נמשכין אחר הכבוד שהוא שרשם כנ"ל.
וזה: "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים", ועל-ידי-זה דיקא "ומהרתם והורדתם" וכו'. ועל-ידי- זה היה כל הקיום של ישראל אחר-כך במצרים גם אחר פטירת יוסף, ועל-ידי- זה בעצמו זכו לצאת ממצרים, והכל בכחו וזכותו של יוסף, כמו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ועל- ידי-זה היה עקר הגאלה, כמובן בזהר הקדוש, כי ארונו של עצמות יוסף, שהוא בחינת קבר הצדיק, שם עקר הכבוד דקדשה, בחינת "כבוד ה' יאספך" שנאמר על הסתלקות הצדיקים למנוחתם, וזה הכבוד הקדוש הלך לפניהם, וכל נפשות ישראל נמשכו אחריו כי שם שרשם, ועל-ידי-זה יצאו הנפשות מגלות מצרים לחיים ולשלום. וזה בחינת הענני-כבוד שהלכו תמיד לפני משה וישראל; ובשביל זה, נסיעה ראשונה של ישראל ממצרים היתה לסכות, שזה בחינת מצות סכה, בחינת ענני כבוד, שעל-ידי-זה היה עקר יציאתם, כי הכבוד דקדשה הלך לפניהם, והם נמשכו והלכו אחריו כי שם שרשם, ועל ידי זה היה עקר גאלתם כנ"ל (שם אותיות ה ו יג יד, ועי' פנים).

אות קצא

יציאת מצרים הוא בחינת לדה, כמובא, הינו בחינת הולדת הנפשות המלבשין בהכבוד, כי כשזוכין שיבוא הכבוד לטובה, לקבל על-ידו נפש חדשה, אז צריכין להוליד הנפש על-ידי בחינת 'יד החזקה', ואחר-כך צריכין לגדל הנפש על-ידי בחינת 'יד הגדולה'. וזה בחינת יציאת מצרים, שהיה על-ידי מכת בכורות, שהכניע ובטל כבוד דסטרא-אחרא, שהיא בחינת בכורי מצרים, והעלה את הכבוד דקדשה, שהוא בחינת בכורי ישראל שנתקדשו אז, כי הבכור הוא בחינת מלכות, בחינת כבוד, כמו שכתוב "אף אני בכור אתנהו" וכו'. ועל-כן עקר יציאת מצרים, שהוא בחינת הולדת הנפשות, היה על-ידי בחינת יד החזקה, כמו שכתוב "כי ביד חזקה ישלחם"; ואחר- כך היו צריכין לגדל הנפשות, שזה בחינת הצער שעבר עליהם קדם קריעת ים-סוף, שאף שכבר נולדו הנפשות בשעת יציאת מצרים, אף- על-פי-כן עדין היה להם צער, בבחינת צער גדול בנים, הינו הצער שסובלין קדם שזוכין לגדל הנפשות. ועל-כן נצולו מצער הגדול על-ידי בחינת יד הגדולה, שזה שנאמר אצל קריעת ים-סוף "וירא ישראל את היד הגדלה", כי גדול הנפשות הוא על-ידי בחינת יד הגדולה, שהיא בחינת אברהם; ועל-כן קריעת ים- סוף היה בזכות אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם אות יח).

אות קצב

עקר גלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם הברית, כידוע. ועל-ידי-זה המשיך בחינת עצבות ויגון ואנחה, שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב "בעצבון תאכלנה", שזה בעצמו בחינת המיתה שהביא לעולם, ומזה נמשך גלות ושעבוד מצרים, כי שעבוד ועבדות הוא בחינת עצבות. וכשזכו לצאת משם, עקר הגאלה היה על-ידי בחינת שמחה, שמשם עקר החרות, בבחינת "כי בשמחה תצאו". וזה בחינת השירה והלל שאמרו בליל יציאתם ממצרים, כמו שכתוב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", וכן שירת הים שאמרו בשעת קריעת ים-סוף, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם בחינת שמחה, שזה עקר הגאלה, וכמו שאנו אומרים: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה. וזה בחינת גדל המצוה לספר ביציאת מצרים ולהלל לשמו יתברך על זה, שזה בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה. וזה בחינת הארבע כוסות של יין, שהם בחינת שמחה, בחינת "ויין ישמח לבב", ועליהם מסדרין סדר יציאת מצרים ומהללין להשם יתברך על זה, שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה, שהם בחינת 'שיר פשוט כפול משלש מרבע' הכלולין בארבע אותיות שם הוי"ה הקדוש, שכנגדם באו הארבע כוסות של יין בליל יציאת מצרים. ועל-כן אחר יציאת מצרים צריכין להביא עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, כמובא, שזה בחינת שמהפכין היגון ואנחה עצמו, שהוא בחינת מאכל בהמה, לשמחה; ועל-ידי-זה זוכין לטהר עצמנו לגמרי מטמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת יגון ואנחה, שנמשך מחטא אדם הראשון, כי עקר התקון על-ידי שמחה, והעקר על- ידי שמהפכין היגון ואנחה עצמו לשמחה (הל' פריה ורביה, הלכה ג, אות כט).

אות קצה

ענין המחין דקטנות ודגדלות, שנכנסין ביחד בלילה ראשונה של פסח, שזה בחינת מה שהקטנות והגדלות דקדשה נכללין כאחד, שזה עקר שלמות האדם (גאוה וענוה לג).

חזרה לראשית הדף

פסח ספירה ושבועות - מהדורא בתרא

אות א

המחשבות זרות והרהורים רעים הם בחינת סטרא דמותא, בחינת חמץ. וכשהמחשבות זרות הנ"ל רודפים אחר המח לכנס בו, והאדם גוער בהם ועושה מצה ומריבה עמהם ואינו מניח אותם לכנס לתוך המח, על- ידי-זה נצול מבחינת סטרא דמותא, וזוכה לקבל מחין גדולים, שהם בחינת מצה, בחינת חיים [וממילא מובן, שמצות בעור חמץ ואכילת מצה בפסח מסגל לזכות לכל הנ"ל].

אות ב

המחלקת שיש בין הצדיקים השלמים הוא גם-כן רק בשביל זה, בכדי לגרש סטרין אחרנין דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. ועל-כן זה המחלקת שביניהם הוא בחינת מצה הנ"ל (לקו"מ סי' ה).

אות ג

הדבור הוא התגלות הדעת, כמו שכתוב: "מפיו דעת ותבונה". ובמצרים שהיה הדעת בגלות, היה גם הדבור בגלות; וכשיצאו ממצרים, שיצא הדעת מהגלות, יצא ונפתח גם הדבור אז נתפשט נאמנותו יתברך ונכר שהוא נאמן, מבטיח ועשה חסד לאוהביו וכו', כי החסד ורחמים תלוי בדעת (שם).

אות ד

השלום תלוי בדעת, ומחלקת הוא הפך הדעת. אך יש מחלקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד, יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלקת הוא אהבה ושלום גדול, בבחינת "את והב בסופה", כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ובמצרים, שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל. אך אחר- כך, כשנגאלו ממצרים על-ידי משה, שהוא בחינת דעת, אז זכו לזה הדעת הגדול של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא באמת תכלית השלום. וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי 'מצה' הוא מלשון מחלקת ומריבה, הינו בחינת המחין והדעת של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת שלום. ועל-כן היא בבחינת אכילת מן, שהוא בחינת דעת (עיין פנים). ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל כי מצה הוא אסותא, כי שלום הוא רפואה (שם סי' נו).

אות ה

בראש-חדש היה גמר הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים (הינו של מלכי ישראל בזמן שלותם של ישראל) ושל כל הממנים והראשים. ועל- כן אמרו רבותינו ז"ל, שניסן ראש-השנה למלכים (שם סי' ה).

אות ו

"צדקה תציל ממות" ראשי- תבות מצת (שם סי' רא). [אמר המעתיק: נראה מזה שצדקה מסגל להנצל בפסח מאסור חמץ, שהוא סטרא דמותא (עין מאמר 'בחצצרות', סימן ה), ולזכות לקדשת אכילת מצה בשלמות. ומזה מובן קצת מה שנתיסד מקדמונים ומדברי רבותינו ז"ל לתן מעות חטים לעניים קדם פסח.]

אות ז

קריעת ים-סוף הוא בבחינת התפלה שבבחינת דין שמתפלל הבעל-כח הגדול, שעל-ידי-זה מכרחת הסטרא- אחרא להקיא ולהוציא מבטנה וקרבה כל הקדשות שבלעה, אף גם מכרחת להקיא ולהוציא עצמות חיותה ממש, שעל-ידי- זה נעשין גרים ונתרבה ונתגדל כבודו יתברך, ובא על-ידי- זה התפשטות הנבואה בעולם, שעל-ידי-זה נתברר המדמה, וזוכין לאמונה שלמה ולבחינת ההנהגה של השגחה ונפלאות, ולבחינת השיר שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח).

אות ח

ניסן ראש-השנה למלכים, ואז ממנין כל המלכים למעלה. ועל-כן אז הזמן להתחנן ולבקש מלפניו יתברך שיתן לנו מלך ומנהיג רועה נאמן, שיהיה בבחינת משה רבנו, עליו השלום, שיוכל להאיר בנו ידיעה והשגה כזאת, עד שנזכה להשיג ולדעת את התכלית האמת על-ידי כל מפעלות ה' אשר ברא בזה העולם השפל, שבשביל זה נברא הכל (שם לט).

אות ט

פסח הוא בחינת ימין, ובימין הזה מעבירין החשך מהעינים, ואז עיניהם רואות נפלאות, ונפלאות אלו הם בעצמם גם-כן בחינת פסח. גם פסח הוא 'פה סח', בחינת "תורת אמת היתה בפיהו". ואור העינים הנ"ל מעוררין הגאלה התלויה בלב, בבחינת "כי יום נקם בלבי", הינו שמעוררין היום נקם שבלב לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע שנשאר לו מנעוריו. ושאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה, שזה בחינת "חלק לבם" (עיין פנים). וכשמבטלין השאור והחמץ שבלב הנ"ל, אז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא, ומים רבים, שהם אהבות ויראות חיצוניות, אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת, בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'". וכל זה זוכין על-ידי תקון הברית, שעל- ידו זוכין לשלמות התפלה ולצמיחת קרן משיח בן דוד (שם סי' פג).

אות י

עקר בחינת יציאות מצרים הוא שיצא הדבור מהגלות. וזה בחינת פסח פה סח, כידוע. ועקר הפרנסה והאכילה נמשך מבחינת זה הדבור. וזה טעם מנהג הפיכת השלחן בשבת הגדול עין פנים (שיחות הר"ן סי' פח).

אות יא

השיר של 'אקדמות' עם הנגון שלו הוא דבר נפלא וחדוש גדול, והוא שיר של חשק עין פנים.

אות יב

עקר גלות מצרים היה לתקן פגם הדבור שפגמו דור הפלגה וכו' (שם סי' רנד).

חזרה לראשית הדף

שלש רגלים

אות א

וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל (ויקרא כג, מד): שלש רגלים תחג לי בשנה (שמות כג, יד):

פסח הוא בחינת התגלות הרצון בכלל, לידע שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך; ובשבועות, על-ידי קבלת התורה, על-ידי-זה זוכין לקשר כל הרצונות לרצון השם יתברך, שהוא שרש הרצון. אבל אף-על-פי שקבלנו התורה בשבועות, חזרו וקלקלו הערב-רב בחטא העגל, וכל זה היה על-ידי שהטילו ספק ברצון, כמבאר במקום אחר. ועקר התקון לזה היה בארבעים יום שמראש-חדש אלול עד יום-כפור, שהם ימי רצון. וגמר תקון ימים נוראים הוא בסכות, שאז נתחזק הרצון. ומחמת שעקר התגלות הרצון וחזוק הרצון הוא על-ידי צדקה, על-כן צריכין להרבות ברגלים בצדקה (הלכות ברכת השחר, הלכה ה, אות מג).

אות ב

הגימל רגלים הם כנגד הגימל אבות, שהם בחינת הגימל נקדות; הינו הנקדה שכל אחד צריך לקבל מנה ובה, שתתעורר נקדתו הטובה על-ידי תפלה ושיחה בינו לבין קונו; והנקדה שצריך כל אחד לקבל מחברו הנקדה טובה שיש בחברו; וכלם צריכין לקבל מהצדיק, שהוא נקדה הכללית של כל ישראל (הל' נשיאת כפים ה"ה אות יב).

אות ג

מה שתלתה התורה כל השלש רגלים בזמן תקון התבואה פסח בזמן האביב, שבועות בזמן הקציר, סכות בזמן האסיף עין פסח וכו', אות לה.

אות ד

ביום-טוב נמשך השפעת הנעם העליון, שמשם עקר שמחת יום-טוב. ועל-כן חיבים לעלות לרגל לבית- המקדש, ששם עקר השפעת הנעם הנ"ל. ובחוץ לארץ, ששם אחיזת החובלים, וצריכים לתקנם על-ידי הנעימים, על-כן צריכין לעשות שני ימים טובים מספק, כי תקון החובלים, שהם בחינת מחין של חוץ לארץ, בחינת מחלקת, הוא דיקא על- ידי מחלקת שבקדשה, שמשם כל הספקות והקשיות, כמבאר בפנים. גם כי כמו שעושין שני ימים טובים מספק, כמו- כן צריכין להאמין בכל הצדיקים מספק, ולא יבלבל אותו המחלקת שביניהם, שזה בחינת חובלים, מאחר שכלם מזהירים אותו לקים תורת משה שבכתב ושבעל-פה, על-כן צריך להתדבק בכלם, כל זמן שלא זכה לידע בברור ולהבחין למי להתקרב ביותר. ועל-כן, על-פי-רב עקר השמחה בחוץ לארץ הוא ביום-טוב שני, כי זה עקר שלמות השמחה, כשנתתקנין גם החובלים על-ידי הנעימים, וזה נעשה בחוץ לארץ על-ידי שעושין יום-טוב שני. ועל-כן בארץ- ישראל, ששם שופע הנעם, כי מחין של ארץ-ישראל הם בחינת נעם, על-כן אין עושין שם רק יום-טוב אחד כדינא. רק ראש-השנה, שאז עקר השפעת הנעם, ואז באים ביותר החובלים להתתקן, שזה בחינת תקף הדינים של ראש- השנה (עיין אלול ר"ה וכו', לב). ועל-כן מכרחים גם בארץ-ישראל לעשות ראש-השנה שני ימים מחמת ספק, כדי לתקן גם החובלים כנ"ל (תפלת המנחה, הלכה ו, אות יב).

אות ה

מה שביום-טוב מתר מלאכת אכל- נפש, וכן מה שמבאר בכתבים כי ביום-טוב מקבלין האור בלי לבושין עין 'שבת', אותיות פא פב, ועין שם עוד, אותיות פט צ צא צב.

אות ו

כל המלאכות שבששת ימי החל נמשך על-ידי פגם הדעת, שעל-ידי- זה התפלה בבחינת דין, ועל- ידי-זה בא לו הפרנסה בטרחות ויגיעות, כי הפרנסה כפי התפלה. ושבת הוא בחינת שלמות הדעת, ועל-כן אין בו שום מלאכה, אדרבא מנה מתברכין כל שתא יומין. וימים טובים, שהם השלש רגלים, הם גם- כן כנגד ג' מחין, ג' מיני רחמנות, ג' תפלות ביום, על-כן אסורים בהם גם- כן כל המלאכות, אך אף-על-פי-כן מחמת שכלם הם זכר ליציאת מצרים, שהיה העקר על-ידי תפלה בבחינת דין. וגם כל הנסים ושדוד הטבע שנעשה בשלש רגלים, כלם נמשכין מבחינת התפלה בבחינת דין של הבעל כח הגדול, שעל- ידי-זה נשבר ונתבטל הטבע ששרשה בבחינת דין ונעשה נסים ומופתים בעולם. נמצא שביום-טוב אז התפלה עדין קצת מבחינת דין. וזה בחינת 'ומפני חטאינו' שאומרים אז, שמזכירין קצת החטאים שהם בחינת דין, כי כל הימים טובים הם ימי דין קצת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה וכו'. ומחמת שהתפלה אז בבחינת דין קצת, על-כן יש בו איזה מלאכות, שהם מלאכת אכל- נפש, רק שהמלאכות הם בקדשה ואין לסטרא-אחרא שום אחיזה בהם, רק אדרבא מוציאין על-ידן החיות והקדשה שבלעה הסטרא-אחרא מהל"ט מלאכות של ימי החל, כי מלאכת אכל-נפש של יום-טוב הוא בחינת התפלה הקדושה של הבעל כח הגדול, שעל-ידה נכנעת הסטרא אחרא לגמרי (הלכות יום טוב, הלכה ג).

אות ז

יום-טוב הוא בחינת שלמות לשון- הקדש, ועקר שלמות לשון-הקדש הוא על-ידי תקון לשון תרגום, שמכניעין ומפילין הרע שבו ומעלין הטוב שבתוכו ללשון-הקדש. וזה בחינת חל-המועד, כי הוא כלול ומערב מבחינת חל ומבחינת מועד, ועל-כן מקצת מלאכות מתרין בו ומקצת אסורין. ודבר זה נמסר רק לחכמים, שהם יבינו איזה מלאכות לאסר או להתיר, כי תקון לשון תרגום, שהוא בחינת נגה, ששם עקר הנסיון והבחירה של כל אחד, זה מטל על החכמים, שהם בחינת תורה שבעל-פה, ששה סדרי משנה, שעל-ידם מבררין ומתקנין בחינת לשון תרגום הנ"ל. גם קדשת יום-טוב הוא בחינת התלמיד-חכם בעצמו, שכבר זכה לנצח המלחמה בשלמות וזכה לשמירת הברית ושלמות לשון-הקדש הנ"ל; וחל-המועד הם בחינת התלמידים המקרבים אליו, שהם אחוזי חרב עדין ללחם מלחמתם על-ידי תקון לשון תרגום (הל' חול המועד, הלכה א).

אות ח

יום-טוב הוא בחינת תשובה, כידוע. וזה ידוע כי דרכי התשובה הוא, שבתחלה מקרבין אותו מלמעלה, ואחר- כך מרחקין אותו ויש לו ירידה ונופל למקומות הרחוקים, ואזי צריך להתחזק את עצמו בכל מה שיוכל ולא יניח עצמו לפל לגמרי, חס ושלום, ואזי הירידה היא תכלית העליה, כי זוכה להעלות הניצוצות הקדושים, שהם בחינת דברים אבודים שמלבשים שם במדרגות הנמוכות שנפל לשם, וזוכה לחזר ולעלות אל הקדשה במעלה יתרה. וזה בחינת חול-המועד, שהוא אחר התקרבות הראשון של הימים ראשונים של יום-טוב, אזי יורד ממדרגתו קצת, ואז צריך לזהר, כי אף-על-פי שהוא עכשו בבחינת 'ונפק', כי נפל וירד מקדשתו לבחינת חל, אף-על- פי-כן צריך לקדש עצמו שם גם-כן בקדשת מועד; שזה בחינת חול המועד שאסור במלאכה, ולא התירו לו אלא מלאכת דבר האבד, הינו כי צריך לידע ולחזק את עצמו כי אין זה ירידה גמורה, בחינת חל גמור, חס ושלום, רק עכשו הוא גם-כן בבחינת מועד ויום-טוב, ולא ירד ממדרגתו רק בשביל להעלות דברים האבודים הנ"ל. ואזי כשמקדש את נפילתו בקדשת חול-המועד כנ"ל, אזי חוזר לעלות לקדשת יום-טוב בתוספת מרבה, בבחינת 'ירידה תכלית העליה'. וזה בחינת ימים האחרונים של יום-טוב, שמאיר בהם תוספות אור מבימים הראשונים, שזה בחינת מה שבשביעי של פסח היה קריעת ים-סוף וזכו כלן להשגות גדולות, כמאמר רבותינו ז"ל: ראתה שפחה על הים וכו', וכן בשמיני עצרת אז עקר השעשועים והתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, כמובא בדברי רבותינו ז"ל (שם הלכה ב).

אות ט

עקר קדשת יום-טוב הוא התגלות הרצון שמאיר ביום טוב על-ידי החכם-הדור, שמקשר כל הרצונות לשרש הרצון, שהוא בחינת קדשת שבת, שמאיר בו רעוא דרעוין. ועל-כן עקר קדשת יום- טוב תלוי בחכמי הדור, כמאמר רבותינו ז"ל: "אשר תקראו אתם" וכו', כי חכמי הדור יש להם כח זה לקשר כל הרצונות לשרש הרצון שהוא בחינת שבת. ועל-כן נקרא שבת תחלה למקראי קדש, כי המקראי קדש, שהם בחינת התגלות הרצון, מקבלין קדשתם משבת כנ"ל, ואז כשנתגלה הרצון אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה, כמבאר בפנים. וזה בחינת אסור מלאכה ביום-טוב. ומחמת שעקר התגלות הרצון והכנעת מצח הנחש, שהוא שרש חכמת הטבע, הוא על- ידי צדקה, על-כן נצטוינו ביותר לתן צדקה ביום-טוב, כמו שכתוב: "ושמחת לפני ה' וכו' והגר והיתום והאלמנה". וכן מבאר בזהר הקדוש גדל החיוב לשמח לב העניים ביום-טוב על-ידי צדקה והכנסת אורחים, וכל זה בשביל התגלות הרצון הנ"ל שצריכין להמשיך ביום-טוב כנ"ל (שם הלכה ג).

אות י

לפעמים אחר שמכניעין מצח הנחש ומגלין הרצון על-ידי צדקה, אזי חוזר ומתגבר מצח הנחש ורוצה להטיל ספק ברצון; ואזי צריכין לחזר ולהכניעו על- ידי צדקה, ואז דיקא עקר גמר התקון והעליה של אלו הנפשות הקדושות שנפלו גם-כן להטעיות והמבוכות של חכמת הטבע. וזה בחינת קדשת יום-טוב ראשון, שאז נכנע מצח הנחש, חכמת הטבע, ונתגלה הרצון, ועל-כן אסורים בו כל המלאכות; אך מחמת שצריכין עדין לתקן ולהעלות גם אלו הנפשות הנ"ל, על-כן נותנין לו בכונה כח קצת לחזר ולהתגבר להטיל איזה ספק ברצון, שמשם שרש נפילתן של אלו הנפשות הנ"ל על-ידי בחינת הספקות הנ"ל. וזה בחינת חול-המועד, שהתירו בו מלאכת דבר האבד, כי אז זמן העסק שעוסקין לתקן הנפשות האבודות הנ"ל על-ידי שחוזרין ונותנין צדקה, שעל-ידי-זה מכניעין שנית מצח הנחש, ונתגלה ונתחזק הרצון על-ידי-זה בברור גדול. וזה בחינת ימים אחרונים של יום טוב (שם).

אות יא

עקר עבודתנו בכל השלש רגלים הוא להעלות את המלכות שהוא בחינת תפלה מן הגלות. ועל-כן נמשכין ברגלים תלת מחין, שעל-ידי-זה נתתקנין שלש התאוות, שהם תאות ממון ותאות משגל ותאות אכילה, ועל-ידי-זה נבנית היראה בשלמות, ונמשך השפעת הנבואה, ונגאלת התפלה. אך מחמת שיש עדין שלש עבודות המפסידין עבודת התפלה, שהם עבודה זרה, שהוא בחינת פגם אמונה, וגלוי עריות, שהוא בחינת פגם הברית, ושפיכות דמים, שהוא בחינת בזוי אנשים, שאינם מקימין מה שאמרו רבותינו ז"ל: אל תהי בז לכל אדם. ואלו השלש עבודות הם בשרשן הכל אחד עם שלש התאוות הנ"ל. כי תאות ממון, ועבודה זרה שהוא פגם אמונה, הכל אחד; וכן תאות אכילה עם פגם בזוי אנשים הכל אחד, כמבאר בפנים, אך אף-על-פי-כן נראין כשתים. אבל תאות משגל עם פגם הברית, אף-על- פי שבאמת גם הם, הם שני דברים ממש, כמובן בפנים, שאחר שנתתקן תאות משגל בכלל תקון השלש תאוות הנ"ל עד שעל-ידי-זה נגאלת התפלה, אף-על-פי- כן צריכין לתקן עוד שלש עבודות הנ"ל, ומובן שרצונו לומר, פגם הברית בדקות גדול מאד, אף- על-פי-כן תאות משגל ופגם הברית נראין להדיא כאחד.
ועל-כן בפסח, שמתקנין תאות ממון, יש חל המועד באמצע, כי צריכין לתקן עוד פגם אמונה, שזה בחינת מה שנאמר בקריעת ים-סוף שהיה בשביעי של פסח: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בסכות נתתקן תאות אכילה, שעל-ידי-זה נתתקן בחינת הכבוד דקדשה; אבל צריכין לתקן עוד פגם בזוי אנשים, על-כן יש חול המועד, עד שבשמיני-עצרת ושמחת- תורה נתתקן גם זה. ועל-כן נוהגין לעלות אז הכל לקרא בתורה, ששם עקר הכבוד דקדשה, כי אין כבוד אלא תורה. ובזה אנו מראין שנתתקן פגם בזוי אנשים, כי אין אנו מבזין שום אדם, רק אנו חולקין כבוד לכל אחד מישראל, כי אפלו הפחות שבפחותים מישראל אסור לבזותו, כי יש לו חלק בהתורה, ששם עקר הכבוד כנ"ל. אבל בשבועות, שנתתקן תאות משגל, שבאמת הוא בחינה אחת עם תקון הברית, על-כן הוא רק יום אחד ואין בו חול המועד, מאחר ששני התקונים שצריכין לתקן בו נראין כאחד, כנזכר לעיל (שם הלכה ה בהשמטות).

אות יב

מה שצריכין לגלח ערב הרגל, עין קומת אדם וכו', אות י.

אות יג

שלש רגלים הם כנגד שלש עליות שיש להשכינה כביכול בשעת יחוד, הינו: חבוק, נשוק, זווג. וכל זה נעשה על-ידי הצדיקים הגדולים, כמבאר בפנים. פסח הוא בחינת חבוק, שבועות הוא בחינת נשוק, סכות ושמיני-עצרת הוא בחינת זווג. וזה גם-כן בחינת השלשה אבות, שכנגדם הם השלש רגלים (הל' ראשית הגז ה"ה, אותיות ו ז).

אות יד

שלש רגלים הם בחינת תלת אבהן, שהם בחינת כלליות הגונין, שזה בחינת פני ה' שנתגלין כביכול בשלש רגלים, בחינת "שלוש פעמים וכו' את פני ה'"; ועל-ידי-זה נכנעין כל הקלפות והדמיונות שבכל המדרגות. ועל-כן נאמר בהם: "ולא יראו פני ריקם", כי עקר התגלות הגונין, שזה בחינת הגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב, הוא על-ידי צדקה, שהוא בחינת קרבן, כמובא (הל' מאבד ממון חבירו ה"ב אות ט).

חזרה לראשית הדף

מועדי ה' שלש רגלים

אות א

על-ידי השמחה בשלש רגלים זוכין לאור הפנים, ועל-ידי-זה מחיין את השכל דקדשה, שעל-ידו באים להשגת אלקות (לקו"מ סימן ל).

אות ב

עקר השמחה הוא מן המצות. ועקר השמחה הוא בלב, כי כל חד כפם מה דמשער בלבה גדלת הבורא ויחודו ואחדותו יתברך שמו, ראוי לו לשמח מאד בכל מצוה ומצוה שעושה, שזוכה לעשות רצון השם יתברך, הבורא היחיד הקדמון הנצחי, יתברך שמו לנצח. ועקר השמחה של כל המצות שעושין בכל השנה הם מתקבצין יחד בשלש רגלים, וזהו השמחה של יום-טוב, כי אז מתקבץ ומעורר השמחה הקדושה הזאת של כל הנקדות טובות של כל המצות שעושין בכל השנה. וצריך כל אחד להתגבר מאד להמשיך על עצמו השמחה הקדושה הזאת של המצות, שהוא שמחת יום- טוב, בכל השנה כלה; מכל-שכן וכל- שכן ביום-טוב קדש בעצמו, שאז חיבים לשמח מאד, כמו שכתוב: ושמחת בחגך, כי אז מתקבץ יחד השמחה של כל המצות, אשר אין שעור וערך לשמחה הזאת, כאשר יבין כל אחד בלבו כנ"ל (שם).

אות ג

סגלה להנצל מגדלות לכבד את הימים טובים ולקבלם בשמחה וחדוה, ולענגם במאכל ומשתה וכסות כראוי כפי יכלתו (שם סי' קלה).

אות ד

כשמקבל יום-טוב כראוי, הוא בחינת הקבלת פני רבו ברגל, אף אם הוא רחוק מרבו כמה פרסאות. וכן להפך, אם הוא מקשר להצדיק, יוכל להרגיש קדשת יום-טוב. ועל-ידי-זה הוא מעלה מלכות דקדשה מבין הקלפות, ונופל מלכות הרשעה ונתבטל כח מלכות העכו"ם (שם).

אות ה

ביום-טוב צריך לשוב בתשובה מתוך שמחה, כי בכל הימים טובים העולם נדון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: בארבעה פרקים וכו'. על-כן צריכין אז לשוב בתשובה, ועל-ידי-זה יוצא מלכות דקדשה מבין הקלפות כנ"ל ומקרב את הגאלה (שם).

אות ו

מי שהולך ונחלק ונופל, והעולם שוחקין ממנו והוא מתביש על-ידי זה כל זה בא לו על-ידי שפגם בשמחת יום-טוב (שם סי' רלה).

אות ז

על-ידי כבוד שלש רגלים כראוי במאכל ומשתה ובגדים נאים כפי יכלתו, ובקדשת וטהרת המחשבה ובשמחה ובטוב-לב, וכיוצא בזה שאר עניני קדשת ושמחת יום-טוב, על-ידי-זה זוכין לדעת את השם ולהמשיך הדעת אל הלב, ועל-ידי-זה מתקנין שלש מדות רעות שהם עקר הכל, והם: תאות ממון ותאות משגל ותאות אכילה. כי בכל רגל נתתקן מדה אחת משלש מדות הנ"ל, הינו בפסח נתתקן תאות ממון, בשבועות נתתקן תאות משגל, בסכות נתתקן תאות אכילה. על- כן צריך לזהר מאד לכבד מאד את השלש רגלים, כדי לזכות לצאת מג' תאוות רעות הנ"ל, שכל עקר היהדות תלוי בתקון ג' תאוות אלו. ועל-ידי-זה זוכין להשפעת הנבואה, ולתפלה בשלמות, ולרפואה, ולהתנוצצות משיח וכו', עד שזוכה שתתקים ממשלתו על המלאכים, אשר בשביל זה נברא איש הישראלי, וזה עקר התכלית וסוף של ישראל (לקו"ת סי' א).

אות ח

יום-טוב קדש קורא ומכריז ומגלה את הרצון, שהכל ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבעי כלל, כי בכל יום-טוב ויום-טוב עשה השם יתברך עמנו אותות נוראים שהם הפך הטבע: בפסח יציאת מצרים, שהוציאנו ממצרים באותות נוראות; בשבועות מתן תורה, שנתן את התורה באותות נוראות; בסכות הקף ענני כבוד, שעל-ידי כל אלו האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו בכל השלש רגלים נתגלה שהכל ברצונו יתברך לבד ואין שום חיוב הטבע כלל. אך צריכין להטות אזנו ולבו היטב לשמע קול הקריאה הקדושה הזאת, ועל- ידי-זה זוכין לשמחת יום-טוב, כי כל אחד כפי מה שזוכה לשמע בלבו קול הקריאה הנ"ל של יום-טוב, שהכל ברצונו יתברך לבד, כמו-כן זוכה לשמחת יום-טוב. וכל זה זוכין על-ידי צדקה (עין 'צדקה'). על-כן צריכין להרבות בצדקה קדם כל רגל, כדי לזכות על-ידי- זה לשמחת יום-טוב בשלמות (שם סי' ד).

חזרה לראשית הדף חזרה לדף התפריט