רבי נחמן מברסלב  - חגי ישראל - ברסלב שיעורי תורה חוק נתן - לימוד יומי בספר הקדוש חק נתן - ברסלב אלבום תמונות - תמונות ראש הישיבה ואלפי תמונות צדיקים תולדות ברסלב - תולדות רבי נחמן מברסלב זל ותלמידיו הקדושים ברכות מהרב - רבי יוסף שובלי שליט"א צור קשר - ישיבת תיקון המידות דחסידי ברסלב Breslev english site
חג חנוכה
סופגניה חנוכה

ספר התודעה - כל ענייני חנוכה - חג החנוכה

כסלו;
חנוכה;
דיני ההדלקה ;
עוד דינים ומנהגים לחנוכה ;
יום מוכן לגדולה ;
למה עושים חנוכה שמונה ימים;
הטהורים בטומאתם;
למה נזכר בתלמוד נס השמן בלבד;
חביבים נרות חנוכה ;
אין משוא פנים בדין;
מלחמת הטהרה והטומאה ;
מלכות יון;
אימתי היופי הופך לכיעור;
מתיונים;
נס המרד;
בין חנוכה לפורים ;
מטעמים לחנוכה ;
זאת חנוכה;
כל ישראל שוים בחנוכה ופורים;

כסלו:

כסלו הוא השם הבבלי של החדש, ובמקרא - החדש התשיעי (עזרא י), כי הוא תשיעי לניסן ראש החדשים:

מזלו - קשת, כקשת הנראית בענן ביום הגשם. כיון שמרובים בו הימים שהגשמים והשמש משמשים בהם בערבוביא, ועל ידי כך נראית הקשת:

ואף הקשת הראשונה שנראתה בענן אחר המבול, בכסלו נראתה. שכך כתוב (בראשית ט):

ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם, את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. 'זאת אות הברית' - הראהו הקשת ואמר לו: 'הרי האות שאמרתי' (רש"י שם). ופרשה זו נאמרה לנח בראש חדש כסלו או באמצע החדש, שהרי בעשרים ושמונה לחשון יצא מן התבה, ואחר כך נאמר: ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח, עד שכלה חדש חשון והתחיל כסלו. כיון שהתחיל כסלו ברך אלקים את נח, התיר לו את הבשר לאכילה, ואסר לו שפיכת דם האדם, וכרת עמו ברית החיים, והראהו הקשת:

ראש חדש כסלו, פעמים הוא יום אחד בלבד ופעמים שני ימים, שהרי כבר אמרנו כי חדש חשון שלפניו, פעמים הוא חסר, של עשרים ותשעה יום, ופעמים הוא מלא של שלשים יום. אם חשון חסר - ראש חדש כסלו יום אחד, ואם חשון מלא - ראש חדש כסלו שני ימים, ויום ראשון של ראש חדש נמנה עם חדש חשון, והוא יום שלשים שבו:

מימי החשמונאים והלאה, כל העת שקדשו בית דין את החדש על פי ראית עדים את מולד הירח החדש, היו שלוחי בית דין יוצאים להודיע למקומות המרוחקים מירושלים אימתי נתקדש החדש. ולא היו יוצאים אלא על חדשים שיש בהם מועדים, בשביל שידעו מתי חל המועד. ועל חדשים שאין בהם מועדים, לא יצאו שליחים. וכשקדשו בית דין חדש כסלו ועשאוהו לחשון שעבר חסר או מלא, היו שליחים יוצאים מירושלים להודיע אימתי נתקדש החדש ומתי יחול החנוכה, שהחנוכה בכלל המועדות הוא, אף על פי שכל מצוות החנוכה אינן אלא מדברי סופרים:

חזרה לראשית הדף

חנוכה:

בעשרים וחמשה בכסלו מתחילים שמונת ימי חנוכה ומדליקין נרות בכניסת הערב שלפניו, וכך גם בכל שמונת הימים:

'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו, יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (ימי חנוכה שמונה הם שלא לספוד בהם ולא להתענות). שכשנכנסו יונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד - נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה':

'בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שרחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם. וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החרבן השני':

'וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום - בעשרים וחמשה בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור':

'ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל ומדליקים בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס. וימים אלו, הם הנקראים חנוכה. רוצה לומר:

חנוכה, שביום כ"ה בכסלו נחו מאויביהם':

זה שנאמר בלשון הגמרא לעיל 'עשאום ימים טובים בהלל והודאה', 'הלל' - כמשמעו, שבכל שמונת ימי החנוכה גומרים את ההלל בתפילת שחרית, ולא כמו בראש חדש שמדלגין על הקטעים 'אהבתי' ו'לא לנו' שבהלל. 'הודאה' - זה שאומרים 'ועל הנסים וכו' בימי מתתיהו' וכו' בברכות ההודאה שבכל התפילות שמתפללין בימים אלה, וגם ב'נודה לך' שבברכת המזון שאחר כל סעודה:

חזרה לראשית הדף

דיני ההדלקה :

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית זך ובפתילות של צמר גפן, מפני שאורם זך, והוא זכר לנר המנורה שהדליקוהו בשמן זית. אבל גם כל שאר השמנים והפתילות כשרים להדלקה. וכן כשר הנר שעושים משעוה, מחלב או מפרפין:

הנר שנותן בו השמן והפתילה צריך שיהא מהודר, משל מתכת או משל זכוכית, מצוחצח ונקי. נר של חרס אינו כשר להדלקה אלא פעם אחת בעוד שהוא חדש. הדליק בו פעם אחת, נעשה מאוס ואינו כשר להדלקה למחרת:

פתילה שהדליק בה לילה אחד, מותר מן הדין להדליק בה גם למחר, וכן הדין במותר השמן או בשיורי נר השעוה והפרפין, שמותר להשתמש בהם לנר חנוכה של מחר:

כיצד מדליקים:

לילה הראשון מדליק נר אחד, ומוסיף בכל לילה נר אחד, ובלילה השמיני מדליק שמונה נרות. (זו היא דעת בית הלל, וכן הלכה. ונתנו סימן בדבר: חנוכה - ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל):

היתה לו מנורה קבועה של שמונה נרות, בלילה הראשון מדליק את הנר הקיצוני שבצד ימין. למחרת מוסיף עליו שכנו משמאל ומדליק אותו תחילה, ופונה לימין ומדליק זה של אתמול. וכן בכל לילה, שמוסיף תמיד מצד שמאל ובו מדליק תחילה והולך ומדליק משמאל לימין:

וטעם הדבר, מפני שהנר הנוסף הוא חביב יותר כי הוא זכר להתגברות הנס שנראתה באותו היום, לכן מדליק בו תחילה, וכן הוא כלל בכל דבר של מצוה שכל פינות (פניות) שפונים - אין פונים אלא לצד ימין:

הנרות יהיו דולקים בשורה אחת בשוה, לא אחד גבוה ואחד נמוך, אחד נכנס ואחד יוצא. ולא יהיו בעיגול, שכן נראים כמדורה. ואם יש דבר המפסיק בין נר לנר - יצא ידי חובתו. וכן צריך שיהיה רוח מספיק בין נר לנר כדי שלא תאחז להבה של זה בשל זה. וכדי שחומו של נר זה לא ימיס את השעוה או החלב של זה:

בלילה הראשון, קודם שמדליק מברך שלש ברכות: 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם וכו' להדליק נר של חנוכה. בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בא"י אמ"ה שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה' - ומדליק. ובשאר הלילות, מברך שתי ברכות הראשונות בלבד אבל אינו מברך 'שהחינו'. נאנס ולא הדליק נר חנוכה בלילה הראשון - מברך 'שהחינו' בפעם הראשונה שהוא מדליק:

נוהגים להדליק בכל לילה נר אחד נוסף על נרות חנוכה והוא הנקרא 'שמש', כלומר, נר זה מותר להשתמש בו, לראות לאורו, להדליק ממנו לאחרים וכיוצא באלה. ואילו נרות חנוכה אסור להשתמש לאורם כל זמן שהם דולקים למצוה. לפיכך מדליקים את השמש כדי שלא יבוא להנות מן המצוה, אלא ממנו בלבד. וקובעים מקום מיוחד לנר השמש, ולא יעמוד בשורה אחת עם שאר הנרות, כדי שיהא הכר שנר זה אינו מן המצוה. וראוי להקפיד שיהא גם אור אחר בבית חוץ מן הנר המוסף:

נוהגים שאין מדליקים מנר לנר, כלומר, אין משתמשים בנר חנוכה, אפילו להדליק ממנו לנר אחר באותה מנורה, אלא מדליק את כולם בנר השמש או בנר אחר:

בשעת ההדלקה, צריכים שיהיו כל בני הבית נאספים, לפרסום הנס:

אחר שהדליק הנר הראשון בעוד שמדליק שאר הנרות, אומר 'הנרות הללו' וכו', גמר להדליק שרים פזמוני חנוכה, איש איש כמנהגו:

מקום ההדלקה:

תקנו חכמים להניח נרות חנוכה בפתח ביתו הסמוך לרשות הרבים מבחוץ, ובצד שמאל של הפתח, מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל. וכשהוא מניחם - לא יניחם למטה משלשה טפחים סמוך לקרקע ולא למעלה מעשרה טפחים. ואם הניחם למעלה מעשרה טפחים - יצא ידי חובתו, אבל אם הגביהם הרבה, עשרים אמה ומעלה, והניחם שם, לא יצא. וכל הדברים האלה מפני פרסום הנס, שנכרת יותר המצוה אם נר חנוכה ליד הפתח הפתוח לרשות הרבים ואינו מונח נמוך מדי ולא גבוה יותר מדי:

ובדורות האחרונים נהגו רוב העולם להניח נרות חנוכה על החלון הפונה לרשות הרבים. אבל לא יניחם על שלחנו ולא על כיוצא בו לפי שאין בזה פרסום הנס, שכן נראה שהדליק את הנר למאור וכדו':

מי שדירתו בקומה עליונה ומחלון ביתו עד לקרקע רשות הרבים יותר מעשרים אמות (כעשרה מטרים בקרוב), טוב יותר להניח נרות חנוכה אצל הפתח של החדר שרוב תשמישיו בו, ובשמאל הפתח כדלעיל. ויש חולקים:

שעת ההדלקה:

זמן הדלקת נר חנוכה מיד בצאת הכוכבים, ואולם בדיעבד כל הלילה כשר להדלקה, כל זמן שבני ביתו נעורים. נאנס ולא הדליק עד שעה מאוחרת מאד והכל ישנים, ואי אפשר להקיצם, וכבר אין פרסום הנס - מדליק ואינו מברך. עבר הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין, ומדליק למחר כשאר כל אדם:

חצי שעה קודם זמן הדלקת הנר, אסור לאכול אכילת קבע ולשתות כל משקה משכר. ומשהגיע זמן ההדלקה, אפילו ללמוד תורה אסור עד שידליק נר חנוכה, ומיד כשיצאו הכוכבים מתפלל מעריב ומדליק. ויש אומרים שמתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים או לאחר ההדלקה, שהדלקה בזמנה עדיפה. ויש הרבה שנוהגים כמנהג הגר"א להדליק נר חנוכה עם שקיעת החמה ולפני מעריב:

הנרות צריכים שיהו דולקים חצי שעה. לפיכך צריך בשעת ההדלקה ליתן שמן שיספיק כדי חצי שעה. והמדליקים עם שקיעת השמש צריכים ליתן שמן כדי הדלקה לחמשים רגע לפחות, דהיינו חצי שעה אחרי צאת הכוכבים:

הדליק הנרות ולא נתן בהם שמן כדי מחצית השעה, אפילו הוסיף שמן אחר ההדלקה - לא יצא ידי חובת מצותו, אלא מכבה ומדליק פעם שניה (ללא ברכה). לפי שעיקר מצות נר חנוכה בשעה שהוא מדליק, וכבר משעת ההדלקה צריך שיהא בנר שיעור שמן לחצי שעה:

נתן שמן יותר מן השיעור מותר לכבות את הנרות אחר חצי שעה כדי שישאר להדלקה של מחר, או להנות ממנו הנאה אחרת, וראוי להתנות מלכתחילה שיוכל להנות מן המותר. ויש אומרים שאין לכבות את הנרות אלא בשעת הדחק. שאריות הפתילות בלילה האחרון, אסור להנות מהן, אלא עושה להן מדורה ושורפן; אבל אם התנה עליהן מלכתחילה - מותר:

נר שכבה בתוך זמן שיעורו, ראוי להדליקו שנית. ואינו מברך עוד פעם. ואם לא חזר והדליקו - יצא ידי חובתו:

נר חנוכה כל זמן שהוא דולק, אפילו לאחר חצי שעה, אסור להשתמש לאורו, וכן אסור לטלטלו ממקומו, אלא מכבה אותו תחילה ואחר כך עושה בו שימושו:

בערב שבת מדליקין תחילה נר חנוכה ואחר כך נר שבת, וצריך שיתן הרבה שמן בנרות כדי שידלקו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים:

במוצאי שבת מבדילים תחילה על היין ואחר כך מדליקים נר חנוכה. ויש אומרים להפך, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו. ובבית הכנסת המנהג שמדליקים נרות חנוכה קודם ואח"כ מבדילים:

מי חיב להדליק:

הכל חיבים בנר חנוכה אנשים ונשים. קטן בהגיעו לגיל חינוך, אם אין מדליקין עליו, אף הוא חיב בהדלקת הנר:

בן אצל אביו, מדליק בפני עצמו, ויתן כל אחד נרותיו במקום מיוחד. ונהוג בקהילות הספרדים שאינו מדליק אלא ראש המשפחה עבור כל המשפחה:

אורח שנמצא בבית, אם יש לו מקום מיוחד בבית, מדליק בפני עצמו, (ויש אומרים שאם מדליקין עליו בביתו, ידליק ללא ברכה) ואם לאו - משתתף בפרוטות עם בעל הבית, ויוצא ידי חובתו בהדלקת בעל הבית. ואם יש לו נר, ראוי שידליק בעצמו:

בבית הכנסת מדליקין נר חנוכה בין מנחה למעריב ומברכין על ההדלקה. הדליק נרות בבית הכנסת וברך - בא לביתו חוזר ומדליק בברכה:

(וכן יש להדליק בכל מקום שמתאספים שם אנשים בקביעות, משום פרסום הנס):

המדליק בבית הכנסת מניח את נרות החנוכה בכותל דרום, זכר למנורה שגם היא היתה בדרום ההיכל:

מקום שמדליקין בו כמה אנשים, חיבים לתת רוח נכר בין נרות של זה לנרות של זה, כדי שיהא נכר כמה נרות מדליק כל אחד:

'מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל, והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה - שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק':

'הרי שאין לו אלא פרוטה אחת ולפניו קידוש היום (של שבת) והדלקת נר חנוכה, מקדים לקנות שמן להדליק נר חנוכה, על היין לקידוש היום. הואיל ושניהם מדברי סופרים, מוטב להקדים נר חנוכה שיש בו זכרון הנס':

חזרה לראשית הדף

עוד דינים ומנהגים לחנוכה :

כל שמונת ימי חנוכה, אומרים הלל שלם אחר תפילת שחרית, וכן 'ועל הנסים' בכל התפילות ובברכת המזון. ובבית הכנסת קוראים בתורה בפרשת הנשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח. בכל יום קוראים בפרשת נשיא אחד ואינו חוזר עליה למחר, וביום השמיני - מתחילים בפרשת הנשיא השמיני וגומרים לקרוא של כל שנים עשר הנשיאים וזאת חנכת המזבח ומסימים בפרשה הראשונה של סדר בהעלתך את הנרת, עד כן עשה את המנרה:

שכח ולא אמר 'ועל הנסים' בשמונה עשרה, נזכר קודם שאמר את השם בסיום ברכת 'מודים' - חוזר אל 'ועל הנסים'. אמר את השם - גומר את התפילה ואינו חוזר. ונוהגים לאומרו בסוף התפילה, לפני 'יהיו לרצון':

ראש חדש טבת שחל בשבת, מוסיפים בה בברכת המזון שלשה דברים: 'על הנסים' - לחנוכה, 'רצה' - לשבת, ו'יעלה ויבוא' - לראש חדש, ואין לך ברכת המזון ארוכה כזו. ובבית הכנסת מוציאים שלשה ספרי תורה, באחד קוראים בפרשת השבוע - ששה קרואים, בשני קוראים בשל ראש חדש - אחרון, ובשלישי קוראים למפטיר בנשיא של היום וכן מפטירין בנביא מענין חנוכה:

שמונת ימי חנוכה אסורים בהספד על המת ואסורים בתענית. אבל מותרים בעשית מלאכה. חכם שמת - מספידים אותו בפניו אפילו בחנוכה:

כתב המהרי"ל: קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שהנרות דולקים בחנוכה, היינו, זמן מצות הדלקתן שהוא חצי שעה. רמז לכך: חנוכה - חנו ממלאכה, חנו מן האויבים:

ונוהגות הנשים שאינן עושות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים, ואין להקל:

ובקצת קהילות הספרדים נוהגות הנשים שאינן עושות מלאכה כל ימי חנוכה, ויש שנוהגות מנהג זה רק ביום הראשון וביום האחרון של חנוכה:

והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהיתה גזרה קשה על בנות ישראל, שגזרו: בתולה הנישאת תבוא לפני ההגמון תחילה. ועוד, מפני שהנס נעשה על ידי אשה. בת יוחנן כהן גדול, יפת תואר היתה מאד, וחמדה המלך הצורר, והיא נתרצתה לו לפנים ובאה לפניו והאכילתו גבינה ונצמא, והשקתו יין ונשתכר ונרדם, וחתכה ראשו והביאתו לירושלים. וכראות שר צבאם כי אבד מלכם - וינוסו:

ומפני הטעם הזה יש נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי גבינה:

וכן מקובל לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן לזכר פך השמן שנעשה בו נס:

מנהגי חנוכה:

אף על פי שלא נקבעו ימי החנוכה למשתה ושמחה, כבר נהגו רבים מישראל לעשות קצת שמחה בסעודה ואומרים בה דברי תורה ומספרים בנסים שנעשו לישראל. והרי הן כסעודות מצוה:

ומרבים בצדקה בימי החנוכה. וכן מנהג אצל קהילות ספרד שבירושלים, שעורכים סעודות בצותא בימי החנוכה. וכל מי שנפל ריב בינו ובין חבר, ובין אשה לרעותה, בכל השנה - מתפיסים בסעודות אלה:

וכן היה מנהג בהרבה קהילות ישראל שבימי החנוכה שקדו על חינוך הבנים ופרנסי הקהל היו נאספים לתקן תקנות כדי למשוך לתורה את נערי בני ישראל והמון העם. כי חנוכה מלשון חינוך, ועיקרו של חינוך הוא חינוך הבנים לתורה:

ומן הטעם הזה מקובל ברוב בתי אבות בישראל שהאבות נותנים מעות חנוכה לבניהם, כלומר, מתנות אלה שאתם מקבלים היום, כדי שתקבלו עליכם עול תורה לתמיד:

ונהגו הרבה רבנים בתפוצות ישראל, שבימי החנוכה היו יוצאים מעריהם ובאים אל הישובים הכפריים ומלמדים שם את העם תורה ויראת שמים, והיה העם שבשדות נהנה מתורה זו של רבותיהם כל השנה:

הרגל זה שנפוץ בין ילדי ישראל לשחק בחנוכה במשחק הסביבון, אף הוא מענין של חנוכה הוא. כיון שהפרוטה מצויה בכיסם ממתנות הוריהם, וכיון שהדלקת נר חנוכה גורמת מעט לביטול תורה בלילי טבת הארוכים (לילדי ישראל שהם בבית רבן עד שעות הערב) - אומרים להם לתינוקות: הנפשו היום ובלו שעותיכם בחדוה, ובלבד שתכנסו לאחר החנוכה לעול של תורה ויגיעה של מצוה. ואף עתה בשעת משחקיכם, אל תשכחו בנסים ונפלאות שעשה ה' עמנו - וחורתים על סביבוניהם את האותיות נ. ג. ה. פ. כלומר: נס גדול היה פה. ובחו"ל - נ. ג. ה. ש. כלומר, נס גדול היה שם. והכל שלא יסיחו התינוקות דעתם מן הנס הזה אפילו בשעת משחקיהם:

הרי שמנהגי חנוכה, מנהגים של חינוך הם, חינוך לבנים וחינוך לכל המון העם שיהו נזכרים בחסדי ה' עם ישראל עמו ומודים ומהללים לפניו ומקבלים עליהם תורתו וכל מצוותיו:

חזרה לראשית הדף

יום מוכן לגדולה :

אותו יום כ"ה בכסלו שנטל כתר חנוכת המזבח בימי החשמונאים, כבר היה מוכן לגדולה זו עוד מימות משה רבינו וחזר ונועד לגדולה שניה בימי חגי הנביא, אלא שזכו החשמונאים ונתגלה אורו וישעו של יום זה בימיהם. וכך אמרו חכמים: אמר ר' חנינא:

בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב (שמות מ):

ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד. והיו ישראל ממלמלין על משה לומר, למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקדוש ברוך הוא חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק וכו' ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה - אמר הקב"ה: עלי לשלם. מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי:

וכשחזרו עולי הגולה מבבל והתחילו בבנין בית המקדש, ובעצת המשטינים נפסקה העבודה עשרים ושתים שנה, ואחר כך חזרה ונתחדשה עבודת הבנין, והקימו יסודותיו של היכל ה' ביום עשרים וארבעה לכסלו, ובלילה שלאחריו, הוא כ"ה בכסלו, שמחו בשמחת היסוד. וכן הנביא אומר (חגי ב): שימו נא לבבכם מן היום הזה ומעלה מיום עשרים וארבעה לתשיעי (הוא כסלו) למן היום אשר יסד היכל ה' שימו לבבכם:

ועוד רמז יש כאן: שימו לבבכם מן היום הזה ומעלה, כלומר, אל תחוגו אותו היום, אלא למעלה - בבוא עתו. אל תחוגו אותו ביום זה שהוא כ"ד בכסלו, אלא 'למעלה' - למחר, מיום כ"ה והלאה. וסימנך: 'לבבכם' וחג 'החנוכה' - גימטריא אחת לשניהם, תשעים וארבע:

רמז ליום טוב חנוכה מן התורה:

מנה הכתוב בפרשת 'אמור אל אהרן' את כל מועדי השנה. שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפורים וסוכות. מה כתיב אחר כך? ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. מה ענין נר תמיד למועדים? אלא בא הכתוב לרמז, שעתיד הוא יום הדלקת נר תמיד להעשות יום טוב מדי שנה בשנה אחר חג הסוכות:

ולמה הסמיך פרשת המנורה בהעלותך את הנרות לפרשת הקרבת הנשיאים בחנוכת המזבח?:

כתב הרמב"ן בפרושו על התורה: 'וכלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר: 'ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים (בחנוכת המזבח) ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו', יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שנקראת על שמם, היא חנוכת בני חשמונאי; ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח'. וראיתי עוד ב'ילמדנו' וכן במדרש רבה:

'אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן: אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן. הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קים - הן נוהגין, אבל הנרות - לעולם, אל מול פני המנרה, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קים והקרבנות בטלין מפני חרבנו, אף הנרות בטלים; אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן' וכו'. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:

עוד רמזים לחנוכה מן התורה: כשאתה מונה מבראשית עשרים וחמש תבות, התבה העשרים וחמש - אור, רמז לנר חנוכה שהוא בכ"ה; -:

וכשאתה מונה עשרים וחמש חניות במסעות בני ישראל במדבר - ויחנו בחשמנה (במדבר לג), רמז לחשמונאים שנחו בכ"ה (בכסלו):

חזרה לראשית הדף

למה עושים חנוכה שמונה ימים :

כתוב במגילת תענית: ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה (חנוכת המזבח במשכן) לא עשה אלא שבעה ימים? אלא בימי מלכות יון, נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו שמונה ימים:

אמור מעתה, שחנוכה זו שאנו עושים, לא על חנוכת המנורה בלבד, אלא יש בה גם חנוכת המזבח וחנוכת כלי שרת חדשים. שבית חשמונאי גנזו אבני המזבח ששיקצו היונים לעבודה זרה ובנאו מזבח חדש ועשו כלי שרת חדשים וחנכום:

ברם, בתלמוד שלנו לא נזכר אלא הנס של פך השמן בלבד 'שלא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים'. הרי חוזרת השאלה למקומה: למה עושים חנוכה שמונה ימים, והלא נס השמן לא היה אלא שבעה ימים בלבד, שכן היה שמן ליום אחד בלי הנס?:

לשאלה זו נתנו כמה וכמה תשובות על ידי גדולי הדורות ראשונים ואחרונים, בדרך פשט ובדרך דרש. והרי מקצת מן התשובות ההן:

יום הראשון קבעו יום טוב על נס הנצחון במלחמה, שביום כ"ה נחו מאויביהם, כשם שנקבע יום טוב בפורים ביום אשר נחו מאויביהם, ושאר שבעת הימים על נס השמן:

טעם שני: מה שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול - זה גופא היה נס:

טעם שלישי: חלקו את השמן שבפך לשמונה ימים כדי שהמנורה תהיה דולקת שעה קצרה בכל ערב, ונעשה נס שמאותה מקצת האירה המנורה כל הלילה, וכן בכל שמונת הימים:

טעם רביעי: אחר שנתנו השמן במנורה, נשאר הפך מלא שמן כבתחילה, וראו את הנס כבר ביום הראשון:

טעם חמשי: שהוריקו את כל השמן לתוך המנורה, ונרותיה דלקו כל הלילה, ולבקר - היו נרות המנורה מלאים שמן:

טעם ששי: לפי שהיונים גזרו על המילה, והיתה גזרה זו קשה עליהם מכל הגזרות מפני שיש בה הפרת ברית, וכשגברה יד החשמונאים עליהם שמחו על חידוש ברית מילה שנתנה לשמונה ימים ועליה סמכו גם את חגם - שמונה ימים:

טעם שביעי: שבלילה הראשון עשו פתילות דקות כדי שלא ישאבו אלא שמן מעט וגם חלקו את השמן ונתנו במנורה מעט כדי שיספיק השמן לשמונה ימים - ונעשה נס ודלקו נרות המנורה באור גדול כל הלילה, וכן בכל הלילות. ולכן יש במצות נר חנוכה ענין של מהדרין ומהדרין מן המהדרין, כיון שעיקר הנס לא בא אלא על הידור מצוה:

טעם שמיני: שדפנות הפך אכלו מן השמן מעט ולאחר שנתנו השמן במנורה לא היה כדי להדליק אפילו יום אחד:

ענין תשיעי בדרך דרש: שהיונים רצו להוציא מלב ישראל את האמונה שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בהשגחתו, אלא הכל מתנהג בדרך הטבע, וכבר היו רבים מישראל נוטים אחר אמריהם. כיון שראו את הנס שלא כדרך הטבע, היו הכל רואים שהכל מהשגחתו יתברך, ואפילו בשעה שהעולם מתנהג בדרך הטבע - גם אז מיד ה' הכל ומהשגחתו. ולכך אנו אומרים בפיוט לחנוכה: 'בני בינה ימי שמונה קבעו' וכו'. כלומר, מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר; מתוך הנס הבינו שהשמן הרגיל לדלוק בדרך הטבע - גם הוא נס:

ענין עשירי בדרך מוסר השכל: שלא נתיאשו מלהדליק גם ביום ראשון כיון שאמרה תורה: נר תמיד (ויקרא כד), וידעו שמחר לא יהיה להם מה להדליק. והוא הנס הגדול שמקים את עם ישראל בכל דורותיו וגלויותיו. שאילו באו לעשות חשבונות מה יהיה ביום מחר לא יוכלו להתקים אפילו יום אחד, אבל ישראל אין עושים חשבונות, אלא שמים בטחונם באלקיהם, וכל רגע וכל מעשה קטן שיש בידם לקים דבר ה' - הם שמחים בו ועושים באמונה תמה ואינם מהרהרים:

חזרה לראשית הדף

הטהורים בטומאתם :

למה היו צריכים להמתין שמונה ימים עד שיהיה להם שמן טהור? לפי שהיו כולם טמאי מתים, מחללי המלחמה אשר עסקו בהם, והוצרכו להמתין שבעה ימים לטהרתם, ויום אחד לכתישת זיתים טהורים:

והרי הטומאה הותרה בציבור, כלומר, רשאים לעשות כל עבודות המקדש גם בטומאה אם נטמא רוב הקהל, ולמה הוצרכו להמתין שבעה ימים לטהרתם? -:

אלא שאף על פי שיכולים היו להדליק המנורה גם בשמן טמא, לא רצו, מפני שהיתה זו הדלקה ראשונה אחר הפסקה, הדלקה של חינוך. וכל דבר שצריך חינוך נותנים עליו כל חומרי הטהרות:

חזרה לראשית הדף

למה נזכר בתלמוד נס השמן בלבד :

בין הטעמים שנזכרו למעלה, לענין שמונה ימים לחנוכה, נאמר גם טעם, שיום ראשון של חנוכה קבעו לכתחילה לזכר נס הנצחון במלחמה ביום שנחו בו מאויביהם:

דבר זה נזכר ב'מגילת תענית' שסידורה קדם לסידור המשנה והתלמוד, ואילו בתלמוד אין מזכירין את החנוכה, אלא לענין נס הנרות בלבד - למה?:

חכמי הדורות שאחר התלמוד אמרו בזה הרבה דברים נאים לאומריהם ולמדו מכאן מוסרים יפים. וזוהי תמצית של מקצת מדבריהם:

לשעתו, בימי החשמונאים וקרוב להם, עיקר השמחה בנס המלחמה, באבוד הרשעים ובביטול גזרותיהם שגזרו על השבת, ועל החדש, שלא יקדשו ראשי חדשים ויבטלו כל המועדות, ועל המילה. ואולם לדורות, עיקר השמחה בנס השמן, שהרי בטלה מלכות החשמונאים אחרי כן ונכרתו זרעם בעוד בית המקדש קים, והבית חרב וישראל חזרו ונשתעבדו בין האומות. אבל רישומו של נס השמן נשאר לעד, ולזכרו של נס זה ישראל מדליקין נרות חנוכה בכל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה:

וכן כתוב בספרים: כל מקום שנזכר שמן בתורה ובדברי חכמים לענין הדלקת המנורה - רומז לחכמת הלב ולמחשבה שבמח. וכשנכנסו היונים להיכל, טמאו כל השמנים, כלומר פגמו בחכמה ובמחשבות הלב אצל רוב ישראל, שהתחילו גם הם נוהים בלבם אחר החכמה של היונים וחשבו שיש בה ממש:

וכשחזרו החשמונאים ונכנסו להיכל לא מצאו אלא פך אחד של שמן טהור שלא היה בו להדליק אלא יום אחד, כלומר, עם כל מה שפגמו היונים במחשבות הלב של ישראל קדושים, עדין מאירה בלבותם מחשבה טהורה אחת וניצוץ אחד של חכמת אמת, לידע שהם קדושים ובחירים מכל האומות וכל הגויים ילכו לאור ישראל, ולא ישראל ילכו לאורם:

ברם, לא היתה בשארית זו כדי להדליק 'נר תמיד', שכל שאר המחשבות פגומות היו ומעורבבות, שנגעה בהן חכמה יונית. 'ונעשה בו נס והדליקו שמונה ימים':

כלומר, מן השמים סיעו בידם ללבות בקרבם ניצוץ זה של חכמת אמת עד שהאיר להם באור מלא ואור תמיד. (שבעה ימים הוא מחזור שלם של הזמן, ויום השמיני - הזמן כולו וגם למעלה מן הזמן. ראה לעיל בעמוד רנ):

ולנס זה של טהרת הלב והנשמה, צריכים ישראל בכל הדורות, וביותר, בזמן שהם משועבדים ונתונים תחת עול הגויים. שכל זמן שאמונת לבם ומחשבתם טהורה - הם גאולים ועומדים אפילו בשעבודם, אבל בזמן שהאמונה והחכמה שבלב פגומה - הם משועבדים אפילו בחרותם; כל גזרות שהגויים גוזרים על ישראל עשויות ליבטל, אבל כשהאמונה מתערערת בלב וכשהחכמה מסתלפת, היא עשויה להשתקע וישראל עלולים ח"ו להיות אובדים ונידחים בין האומות:

ואין ישראל יכולים להינצל מפורענות קשה זו, אלא על ידי סיוע מן השמים בדרך נס. ואימתי זוכים לנס זה? כל זמן שלא כבתה הגחלת האחרונה ועוד נשתמר בקרבם 'שמן' להדליק יום אחד, אז הם זוכים לנס, שמן השמים מסיעים להם ומדליקים ממנו אור תמיד:

אור זה שהדליקו החשמונאים במקדש מפך השמן הטהור היחיד, והיה דולק 'שמונה ימים' - הוא שמאיר להם לישראל תמיד בחשכתם ובו משתמרת קדושתם של ישראל והבדלתם מכל האומות. נס זה בלבד נשאר לדורות, והוא קבוע וקים תמיד בכל הדורות, מה שאין כן נס המלחמה שלא כל הדורות זוכים לו. לפיכך אין מזכירין נס חנוכה לדורות, אלא לענין הנרות בלבד:

חזרה לראשית הדף

חביבים נרות חנוכה :

כמה חביבים הם נרות חנוכה, שהם זכר ודוגמא למנורה שהיתה במקדש, (ולא מצינו דוגמא כזו לשום עבודה אחרת שהיתה במקדש). וכמה חביבה המנורה שהיתה במקדש שהעלאת נרותיה שקולה ככל הקרבנות:

ומה היא גדולתם של הנרות האלה, נרות חנוכה ונר המקדש? שהם עדות לישראל שכל אורה ושמחה שיש להם בעולמם, אינה אלא ממה שמאיר להם הקדוש ברוך הוא. ואפילו קטן הוא האור הזה, והאור שאומות העולם נהנים ממנו הוא גדול מאד - אין הם חפצים אלא באור הזה שהקב"ה מאיר להם ולא באור אחר:

כל עיני ישראל נשואות לבית המקדש ורק משם האור יוצא להם ומאיר את כל עולמם:

וכשבנה שלמה את בית המקדש כתיב (מלכים - א ו): ויעש לבית חלוני שקפים אטמים - שקופים כלומר, רחבים מבפנים. ואטומים כלומר, צרים מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא משם לחוץ ולא מן החוץ לשם. ללמדך שאין בית המקדש צריך לאור הבא מן החוץ, אלא כל העולם כולו ניזון מן האור היוצא מתוכו לחוץ:

ואף המנורה שהכהן הגדול מעלה נרותיה בכל ערב, לא להאיר לבית המקדש הוא צריך, אלא שיהא אורו יוצא ומאיר בכל בתי ישראל ובכל נפשותיהם מאור המקדש וקדשיו:

ואף הקדוש ברוך הוא, חביבה עליו עדות זו שישראל מעידים על עצמם שהם דבקים רק בו ונהנים מאורו בלבד, יותר מכל מעשה בראשית ומניח את כל פמליותיו ושמשיו ובוחר רק בזו, וכדאיתא במדרש:

משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך: הוי יודע שאצלך אני סועד - התקן לי מקום. הלך והתקין לו מקום כפי כחו. כיון שבא המלך, באו עמו שמשים וסנקליטין מכאן ומכאן, ומנורות של זהב מכאן ומכאן. כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה, נתביש והטמין כל מה שהתקין לו. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד, ולמה לא התקנת לי כלום? אמר לו:

אדוני המלך, ראיתי כל הכבוד הזה שבא עמך ונתבישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי. אמר לו המלך: חייך, שאני מניח את כל שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך, בשביל אהבתך! -:

כך הקב"ה כולו אורה, והוא מצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה תמיד. כיון שעשה משה משכן ומנורה ובאה השכינה - מה כתיב שם? ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ). מיד ויקרא אל משה. ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו וגו' (במדבר ז) ומהו הדבר? - בהעלתך את הנרת; -:

אמרו ישראל, הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו - והוא חפץ שנדליק לפניו נרות!:

חפץ זה שראו ישראל שהקב"ה חפץ במעשיהם - הוא שרוממם מכל עם ולשון והוא שהאיר להם תמיד ולאורו הלכו:

לא בקשו היונים אלא לעקור מישראל אמונה זו של רוממות וקדושה שלמעלה מדרך הטבע, ושיהו ישראל עושים כל מעשיהם לפי הטבע, לכבד את החזק ולהבזות את החלש, להתבטל בפני הרבים ולבטל את המועטים, לכך אמר להם אנטיוכוס ראש צוררי ישראל מבין היונים, לחילותיו:

'מצוה אחת יש בידם, אם אתם מבטלין אותה - מיד כבר הם אבודים. ואיזו? זו הדלקת המנורה שכתוב בה 'להעלות נר תמיד'. כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדים וכו' עמדו וטמאו כל השמנים':

ועכשו שלא כבה את הנר הזה, הרי הנר הזה עלה ונתעלה יותר והוא מאיר ודולק בכל בתי ישראל בכל מושבותם שמונה ימים בשנה, ובכל נפשות ישראל ונשמותיהם הוא מאיר ודולק כל ימות השנה. שישראל אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: טוב לי נר קטן משלך מאלפי נרות של בריותיך. והקב"ה משיב להם: מניח אני כל פמליותי ואיני משתמש אלא בשלך. אין דרך הטבע לישראל, אלא רצונו של המטביע לכל טבע. ואם הטבע פעמים מעכב - ידחה הטבע ולא תדחה האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים - יבוא הנס ויאיר שוב את הנר הקטן הזה שהוא מכלה את כל המאורות הגדולים!:

חזרה לראשית הדף

אין משוא פנים בדין :

הכהנים שמבית החשמונאי שקדושי עליון היו, צדיקים וחסידים גדולים, ועל ידם נעשתה תשועה גדולה לישראל בימים ההם, וגילוי נס לדורות עד לזמן הזה - מפני מה לא נתקימה מלכותם בידם, ומפני מה פגעה בהם מידת הדין כל כך קשה ונהרגו כולם, וזרעם נכרת מישראל?:

אכן, מאת ה' היה הדבר הזה לבעבור ישמעו כל דורות בית ישראל ויראו מלהפר שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לדוד עבדו להיות למלך על ישראל לעולם, ולבעבור לא תפול מדברי צוואת אבינו הזקן שערה אחת ארצה. שכן צוה יעקב אבינו בטרם מותו אל כל בניו: לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים (בראשית מט). כלומר משינתן שבט מלכות ליהודה, שוב לא יסור ממנו לעולם. שרים שופטים ושוטרים - כן, משוחים בהוד מלכות - לא:

החשמונאים בדורם גדולי הדור היו ולא היה דומה להם בקרב כל אחיהם. צדיקים וקדושים היו כמלאכי עליון, וחרדו למסור המלכות וההנהגה בעם ישראל ההרוס ורצוץ, בידי זרע המלוכה שלא היו חזקים כמוהם ולא צדיקים כמוהם, וחששו שמא יבולע לישראל מהם, עמדו ולקחו הכבוד לעצמם לשם שמים ולמען עמם וארצם. וה' לא כך חשב, אלא - אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. והיתה מחשבתם זאת לקחת המלוכה בידם כשגגה היוצאת מלפני השליט, ואין משוא פנים בדין, ולא עמדה להם זכות כל צדקותיהם. ולא עוד, אלא מפני שצדיקים היו, הקדוש ברוך הוא דקדק עמהם כחוט השערה ומצה אתם את הדין על שנגעו במלכות בית דוד ומשחו מלכים אשר לא מזרע דוד:

וזו לשון הרמב"ן ז"ל בפרושו על התורה:... וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם - נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעה בני חשמונאי הזקן החסיד, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף אל מה שאמרו חז"ל: 'כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא', (שהורדוס עבדם, השמידם וישב על כסאם) שנכרתו כולם בעוון הזה וכו', בעבור זה שמלכו, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי. והיה עונש מידה כנגד מידה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח):

תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת וגו' ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'. וראיתי בירושלמי וכו': אין מושחין מלכים כהנים וכו' - למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז), מה כתיב אחריו? לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו'. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:

הא למדת כמה קשה מוראו של הדין, שאין הקדוש ברוך הוא נושא פנים אפילו לחסידיו. וכל כך למה? כדי לקים אמונתו לדוד בחירו:

חזרה לראשית הדף

מלחמת הטהרה והטומאה :

המלחמה שקדשו החשמונאים נגד מלכות יון, לא היתה ככל התמרדות של משועבדים נגד משעבדיהם כדי להיות בני חורין, שכן אילו רצו, יכלו ישראל לזכות בחרות לאומית גדולה גם תחת יד שלטונם של היונים:

היונים לא התנכלו נגד חרות הגוף אלא רצו להשתעבד בהם שעבוד הרוח בלבד:

יתרה מזו: בשעבדם בישראל חשבו היונים, כי טובה הם עושים לישראל בהנחילם להם בעל כרחם את תרבותם היפה, לשון למודם, וכל חכמה ודעת אשר אתם, למען לא ישעו ישראל בדברי 'בערות' ולא יהיו 'נחשלים' אחרי עמים אחרים:

אכן, עמים אחרים קבלו עליהם מרצונם את תורת היונים וראו אור גדול בתורתם. גם בישראל כבר נמצאו רבים שקסמיה של יון שבו את רוחם וילכו אחריהם בנפש חפצה. לא בקשו היונים אלא להאציל רוח של תרבות יונית על ישראל, שיאמינו כמוהם בממש אשר בכח האדם, וביפי טעמו, ובאמת שכלו. ושאר האמונות, כי ידבר האלקים את האדם ויצוהו על חוקיו ומשפטיו ועבודותיו, חס ושלום יבטלו ויעקרו מלבם, כאילו לא היה בהן ממש:

ישראל טהורים שבאותו הדור והכהנים החשמונאים בראשם, ראו ב'תורה' זו של היונים, שרש הטומאה בעולם, והעבודה הזרה המתועבת ביותר:

כל עבודה זרה - תועבה, ואולם האדם כשהוא נעשה אליל, וכל יצריו כשהם נעשים שמשים לאליל - תועבת התועבות! העץ והאבן כשהם נעשים אלילים - לא ירעו ולא ישחיתו יותר ממה שעובדיהם מריעים ומשחיתים, כי רוח אין בם; ואילו האדם, אם מקבלים אותו כאלוה ועובדים אותו, ומאמינים בכחו העליון ובטוב טעמו ובאמת שכלו - הרי רוח בו להרע ולהשחית עד אין סוף:

ראו החשמונאים שרש זה של טומאה שהוא פושה בעם ופרה ורבה מיום ליום - אמרו:

מלחמת מצוה היא זו. שהרי עם ישראל, על הטהרה הפקד ועל קדושת כל העולם, כדבר שכתוב (שמות יט): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - כי לי כל הארץ - איך נראה כבלע את הטהרה ונחריש? עמדו וקדשו מלחמה נגד היונים. מלחמת הטהרה כנגד הטומאה:

חזרה לראשית הדף

מלכות יון :

שבעה בנים היו לו ליפת בן נח, ויון, הוא הרביעי ביניהם. אלף ושבע מאות שנה נתגלגלה משפחת יון בעולם עד שעלתה קרנה והיתה לראש ממלכות בימי אלכסנדר מוקדון:

צבאות הארץ כצבאות השמים. מה צבאות השמים כשבראם הקדוש ברוך הוא, קבע להם תחומים, לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וכו', אף צבאות הארץ, כל לשונות הגויים, עמים וממלכות, הועיד להם בוראם תחומים ונתן לזה יופי, לזה גבורה, לזה עושר ולזה חכמה, שיכול כל אחד להתגדר בשלו ואינו צריך להכנס לתוך תחומו של חברו. רק לישראל בלבד הועיד להיות סגולה מכל העמים. שכל טוב ויופי הנמצא בכולם, יכול ישראל לסגל גם לו, ועוד הוא עולה על כולם בסגולה שלו - הדבקות בה' אלקיו:

ליפת ולבניו נתן ה' סגולת היופי והחכמה וגם נח אביהם ברכם: יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם (בראשית ט) - 'יפיותו של יפת באהלי שם'. כלומר, כדאי הוא היופי של יפת שיבוא באהלי שם וימצא שם את תיקונו:

כשהעלה אלכסנדר מוקדון את מלכות יון למרום הפסגה, כבש עמים וארצות ועשה את בירתו מרכז לחכמה ומדעים, אז דרשו חכמי ישראל מקרא זה האמור למעלה וסמכו עליו לאחר שנים לתרגם את התורה ללשון יון, למען יוכלו מבקשי החכמה שביון לראות את שעריה החיצוניים של תורת שם, תורת ישראל. אף אלכסנדר מוקדון העריץ את חכמי ישראל וכפף קומתו לפני שמעון הצדיק שבימיו. מלכות יון של אלכסנדר, תפסה את מקומה של מלכות פרס קודמתה, ויהודה היתה משועבדת תחת יד יון, כשם שהיתה קודם משועבדת למלכות פרס. ואולם כל ימיו של אלכסנדר לא נגע לרעה ביהודה והראה לה פנים מסבירות:

משמת אלכסנדר, ויהודה נפלה תחת יד יורשיו, מלכי סוריה, עדין נשאר מרכז החכמה באתונה בירת יון, אבל מרכז הממשל עבר לבית הסיליקוסים, מלכי סוריא. ומאז נעשה השעבוד על ישראל קשה והוא הלך והכביד עד כי כבד מאד:

צר היה להם לראות בשכנותם ממלכה קטנה, ממלכת יהודה, שאף כי היא כבושה בידם, הרי היא שוכנת לה לבדד, ובכל תורת יון וחכמתה לא תתחשב, והיא בוזה בלבה לעטרת כבודם ואינה נותנת לרוח היונית שתחדור אליה:

לא התחרות של כח היתה שם, שכן היתה יהודה למס עובד לכובשיה. אלא התחרות של רוח. בהתחרות של כח היתה יד יון על העליונה, ובהתחרות של רוח - ידה של יהודה היתה על העליונה, למורת רוחם של שליטי העמים:

תורת ישראל שלאחר שתורגמה ליונית, היו מושליה הראשונים של מלכות יון משתעשעים בה, עד כי סלחו למחזיקיה על היותם מנושאים בעיני עצמם בגללה - עתה היתה לצנינים בעיני מושלי יון החדשים, ותקצר נפשם בה, ויאמרו לעקרה מקרב לב מאמיניה לבל יגבה לבם בדרכיה, ולמען ישתעבדו למושליהם שעבוד הגוף עם שעבוד הרוח. כך היתה תורת ישראל מטרה לחצי האויב, וכך נתגלע הריב בין מלכות יון האדירה הרוצצת עמים, למלכות יהודה החלשה רצוצת העמים:

חזרה לראשית הדף

אימתי היופי הופך לכיעור :

כצבאות השמים כך צבאות הארץ ליעוד, אבל לא לבחירה. צבאות השמים אין להם בחירה ואינם יכולים לשנות תפקידם לעולם, צבאות הארץ יש להם בחירה ויכולים לשנות תפקידם לרע להם ולרע לעולם. יפיותו של יפת כשהוא נתון באהל שם ומשרת אותו - יופי הוא ודאי. ברם, שפחה כי תבוא לירש גבירתה, יפיותו של יפת כשהיא אומרת לשעבד לה אהלי שם שישרתוה - אין לך כיעור גדול מזה:

הגבורה הופכת לעריצות אכזרית, החכמה הופכת למזימה, והאמת הופכת לסילוף, למה? שאלמלא העריצות והמזימה והסילוף, במה תכנע הגבירה לשרת את שפחתה - היכן הוא היופי?:

נכונים הם שליטי יון להסכים לרוב גופי תורה, הללו שבדמיונם נתנים לערוי אל תוך הכלים היוניים. שלש מצוות בלבד הם רוצים לבטל מישראל שאם ייבטלו אלה, לא ישארו כל המצוות האחרות אלא פולחן יוני נעור ורק שסופו להשתכח מן הלב:

שבת, חדש ומילה:

השבת מזכירה לשומריה ולכל רואיהם, כי יש מנהיג לבירה, ובדברו, האין נעשה ליש, ובמאמרו היש הופך לאין - תנו כבוד לבוראכם והשתחוו לו כל הארץ! שבת זו תעקר וישכח זכרונה; אנחנו אדוני הארץ וכל יושביה - רק לנו ישתחוו!:

החדש מזכיר למקדשיו ולכל רואי אותם, כי כח אלקים פועל בזמן. לא הכל קבוע וקים בזמן, ולא הזמן שולט על החיים בו, אלא הכל תלוי בקידוש שמקדשים יראיו של הקדוש ברוך הוא כרצונו. קדשו בית דין החדש, מקודש הוא, ומקודשים המועדים, והם נעשים מעינות שופעים קדושה והתרוממות בגופים ובנפשות; לא קדשוהו בית דין - הכל חולי חולין, ואפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לרומם נפש אחת משפלותה ולקדשה, אינם יכולים! חדש זה יעקר מישראל וישכח זכרונו; אנחנו קובעים זמנים ומועדים; שמחתם ותוגתם בידינו קבועים הם וקימים; נבלה בהם כדי שלא יבלו אותנו!:

ברית מילה מזכירה לכורתיה ולכל רואיהם, כי הגוף כנפש - שניהם יחד, ממחצב אחד חצובים. כשם שהנפש באדם יש לה אחיזה בעולם התחתון ובעל כרחה היא נשמעת לחוקיו ומושפעת ממנו, כך הגוף אחיזה יש לו בעולמות העליונים להיות נשמע לחוקיהם ומשפטיהם, שכל העולמות יחד - עולם אחד הם, עולמו של הבורא; וכל הנמצא בכולם, הכל עבדיו ועושים רצונו; - ברית זו תעקר מישראל ולא תהא למזכרת עוון לחכמי יון, האומרים: שני עולמות הם, הגוף שולט בעולמו ואין מעצור לו מפני תאוותיו; והנפש שולטת בעולמה ואין מעצור לה מפני העפלותיה למרומי שחק לשיר שם את שיריה ולחלום חלומותיה - לא הגוף נכנע לנפש ולא הנפש נכנעת לגוף. גוף של חזיר ונפש של מלאך!:

עולם בלא בורא, שנה בלי קדושה, גוף בלי רסן - יש לך כיעור גדול מזה?:

מראות של יופי חיצוני במקום מראות אלקים, הילולא וחינגא במקום רוממות וקדושה, תבערת יצרים במקום קידוש בשרים - חיים כאלה למה? והלא מוטב לפרוח באויר ולצלול תהומות ולא לראות זועה זו!:

חזרה לראשית הדף

מתיונים:

תחילה חשבו היונים למשוך את לב העם לתורותיהם על ידי טכסיסים בלבד ובלי מלחמה. מה עשו? קנו את לבם של קלי הדעת אשר בעם ונתנו להם שלטון במדינה וגם במקדש, ומנום מושלים ושרים, כהנים גדולים ואמרכלים, זקנים שופטים ושוטרים. הללו נתאחדו כולם בכת אחת שקראו לה:

'מתיונים'. כלומר, לא מיוונים בכח גזרת המלכות, אלא מתיונים מרצונם. והם יצאו ופשטו בעם והרביצו בהם מתורת יון, הסיתו את העם ופתוהו לזנוח תורת ה' ולסגל לעצמו את אורח החיים היוני כמוהם. ערכו לו נשפי חשק וריקודי עם ויקימו במות לאלילי יון ויביאו להם תקרובות, ועשו כל ימיהם הילולא וחינגא, והקסימום בתפאורותיהם, ולהטום בתענוגותיהם:

ואולם מרבית העם לא שעה אחריהם ויחזיקו בתורת אבותיהם ויפנו עורף למסיתים וישנאום בלבם ויבכו לאלקיהם על אחיהם הסוררים ועל כל עם ה' הנתון ביד צוררים מבחוץ וסוררים מבפנים:

ראה אנטיוכוס המלך הרשע, כי אין מלאכת המתיונים שלמה בידם, וידם אינה תקיפה די הצורך והרי הם כמנודים בעיני רוב העם, אז שלח את צבאותיו ביד מפקדיו האכזרים להכריע את העם לטבח או לכניעה:

ובבואם, רצחו, טבחו, שדדו ויעשו שמות בעם וענום בכל מיני עינויים ויהרגו מהם רבבות אנשים ונשים עוללים וטף שמסרו את נפשם על שמירת התורה וכל חוקיה ומצוותיה. מקצת מן העם נכנעו לפניהם וישתחוו לאליליהם ויבואו לתעלוליהם; מקצת מן העם ברחו למדבריות או התחבאו במערות. וגם יד אחיהם המתיונים היתה במעל להסגיר את המתחבאים ביד רודפיהם, ולהתעלל בנשארים ולהביאם למקומות התעלולים בעל כרחם ולפתותם לכל דבר עברה. וגם את בנות ישראל הסגירו לעריצי האויב לטומאה:

אז באו לחצר העזרה שבמקדש ויפרצו בו שלש עשרה פרצות, ויבטלו את התמיד, ויטמאו את השמנים ויבוזו את המנורה הטהורה, ויבנו במה ויעלו עליה את החזיר ויביאו את דמו אל הקדש - וישמע העם ויחרד חרדה גדולה. וירא כל העם כי אין מנוס מפני המלחמה הגלויה בחרב ובחנית נגד הצר הצורר והאח הסורר:

חזרה לראשית הדף

נס המרד:

הנס הראשון של מרד עם ה' באויביו, נתן על ידי בנות ישראל, נשי הנחבאים והמסתתרים, בן כי יולד לאחת מהן - ותמל אותו לשמונה ימים ותעל על חומת ירושלים ובנה מהול בידה, ותפל בנה לארץ ותפול אחריו וימותו שניהם כאחד; - לאמר לבעליהם ולכל אחיהם המסתתרים מפני המלחמה:

אם אין אתם יוצאים להלחם באויביכם, לא יהיו לכם בנים ולא נשים וסופכם להיות כלים עד אחד! לא בסתר נשמור את קדשינו אלא בפרהסיא לעיני הכל, ואם יש את נפשכם להצילנו - צאו ממערותיכם והלחמו באויב והשמידוהו, וה' עמכם!:

אז קמו מתתיהו וחמשה בניו החשמונאים, כלביאי אריות, ויאספו אליהם כל אנשי אמנה גבורי החיל אשר בעם, ויצאו להרוג באויבי ה' ולהרג. ימים רבים עשו מלחמה רבים נגד מעטים, חלשים נגד גיבורים, ותושיע להם ימין ה' וישמידום ויטהרו את הארץ מחילות אנטיוכוס ומכל תועבותיהם, ויבואו אל העזרה ויטהרו את המזבח ויבנוהו מחדש, ויעשו מנורה חדשה מעץ וידליקו בה נרות ויאירו אור של תורה, שמחה ואמונה ובטחון בה' בכל בתי ישראל בכל מושבותיו ולכל דורותיו:

מידה כנגד מידה:

הישועה הגדולה שעשה ה' לעם בחירו על ידי כהניו בחיריו, פקחה את עיני תועים רבים, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא על ישראל והוא נוקם את נקמותיהם ומשלם לאויביהם על פניהם מידה כנגד מידה: -:

היונים לאחר שכבשו את מרבית עמי תבל ונעשו להם אדונים, נתגאו בלבם לאמר, נעלה על במתי עב וגם את בחיר העמים נכניע, נסיר ממנו עטרת כבודו ונשפילנו עד עפר ככל משפחות הגויים שהשפלנו - והיה זה גמולם שלאחר נצחון החשמונאים עליהם, נהפכו פניהם כשולי קדרה ונעשו שפלים בממלכות:

הם אמרו להשכיח תורה מישראל ולכבות אורם - והנה הוסיפו גם הם יום טוב של זכרון ועדות לישראל כי הם דבקים באור תורה והיא לא תמיש מהם עד עולם:

רמז לדבר, מה שאמרו חכמים: 'מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית וטלית מצויצת באמצע'. שלשה אלה זכרונות הם המונעים שכחה. מזוזה - לזכור מלכותו. ציצית - 'למען תזכרו'. נר חנוכה הוא זכירה גם כן; שכחה וחשכה - שוים באותיותיהם ושוים בענינם, והיפוכם - אור, המאיר לעינים לראות, 'וראיתם - וזכרתם'. ואמרו חכמים אחרונים, שההסתכלות בנרות חנוכה מביאה זכירה, כמו ההסתכלות בציצית:

וכן אמרו החכמים הקדמונים: וחשך (שכתוב אצל התהום - בראשית א) - 'זה יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל', ולכך תקנו נרות חנוכה:

וכן דרשו חכמים את הכתוב וירכתה די נחש (דניאל ב) על מלכות יון. שהנחש כפוי טובה הוא ואינו מודה על הטובה (ולכן אמרו:

'מי שאינו כורע ב'מודים' נעשית שדרתו נחש'). ואף היונים בקשו לעקור מישראל את כח הכניעה וההודאה לה' ולעשותם עזי מצח כמוהם - ותקנו בני ישראל הודאה נוספת על הנס:

הם רצו לעקור חדש (קביעת ראשי חדשים) מישראל, זה הכח של התחדשות תמיד - והוסיף להם הקב"ה התחדשות נוספת. מצות ראש חדש, היא התחדשות ראשונה שנתן ה' לישראל, וחנוכה היא ההתחדשות האחרונה עד עת קץ:

הם התגאו בגבורת כחם וברוב מנינם - והנה נפלו ביד אנשים מעטים בלתי מזוינים כללן:

הם התפארו ברוב חכמתם ובסדרי שלטונם היפים, הנה נתגלו לעיני כל העולם בקלונם, ונראו כפריצי חיות לזועה וכשדי שחת לתועבה:

תלמידיהם אשר קנו בקרב ישראל, המתיונים, לעגו לעם שוקט ובוטח העובד את אלקיו ומצפה לישועתו, ואמרו לו: הלא תלמדו מן היונים מלחמה וגבורה, ואל תשעו בתורתכם, ובתפילתכם, ואם תשעו בדברים אלה, והיה כי תקרנה מלחמה, והייתם מרמס לרגלי כל עם קטן וחלש אשר יתנפל עליכם - והנה באה הישועה בעצמת מלחמה ובעיזוז גבורה, שהראו חלשי עולם אלה נגד גיבורי עולם אנשי שם, אשר נפלו למרמס תחת רגליהם:

ולא עוד, אלא שלא יצאה המלחמה מתחת ידי הגברתנים אנשי הכח ומלומדי המלחמה אשר בעם, ומהיכן יצאה? מבני הכהנים העובדים תמיד עבודת הקדש אשר כל גרזן לא יונף שם. אלה ברכב ואלה בסוסים, וכהני ה' בשם ה' אלקיהם יזכירו. המה כרעו ונפלו, ועובדי ה' קמו ויתעודדו!:

ללמדך, כי אין גבורים לפני ה' ולא לפני עם ה'; ואין רבים, אם הם טמאים ורשעים, ולא להם הנצחון אלא לחלשים ולמעטים, אם הם טהורים וצדיקים. כי אין גבורת אמת שעומדת לעד אלא בטהרה, ואין קשר אמת אלא בין צדיקים. קשר צדיקים - קשר של רבים הוא, ואילו קשר רשעים - אינו מן המנין ואין בהם כח של רבים:

חזרה לראשית הדף

בין חנוכה לפורים:

כשגזר המן הרשע להשמיד ולהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, והיתה גזרת הכליה חרוצה עד האחרון שבהם, ונחתום בטבעת המלך ואין להשיב, מה עשו? קראו צום ועצרה ולא אכלו ולא שתו שלשת ימים, לילה ויום, ושפכו לבם לפני האלקים בלבד להשיב את רוע הגזרה. ולמה לא נתחברו מלכתחילה חבורות חבורות כדי להקהל ולעמוד על נפשם בבוא יום הפורענות? והלא לא היתה הגזרה אלא על השמדה של יום אחד בלבד, ואם לא היו ניצולים כולם בעמדם על נפשם, היו ניצולים מקצתם; בין כך וכך, היה עובר היום? והלא היו בהם אנשי מלחמה רבים? והלא יכלו רבים מהם להתחבא במערות עד יעבור זעמו של היום האחד הזה?:

כשגזרו היונים על ישראל להשכיחם תורת ה' ולהעבירם מחוקי רצונו, והיתה הגזרה פוגעת בכל קדשי שמים ובדת אשר נתנה להם מאת ה', מה עשו? יצאו לחרף נפשם בחרב ובחנית. ולמה לא קראו צומות ועצרות לקרוא אל אלקים בחזקה ולשוב איש מדרכו הרעה עד אשר ישוב מעליהם חרון האף? הלא היו ביניהם חסידי עליון, כהני ה' יודעי תורה ותפילה, למה אחזו כולם בחרב ובחנית בלבד? -:

אלא כך אמרה כנסת ישראל: נרך, זו התורה - בידינו; ונרנו, זו נשמת החיים - בידך. אתה הפקדת תורתך בידנו, ואנו מפקידים חיינו בידך. אם אנו משמרים נרך - אתה משמר נרנו, ואם אנו מצילים את נרך - אתה מציל את נרנו:

ואויבי ה' גם את נרך שונאים וגם את נרנו, ורוצים תמיד לכבות את שניהם, אלא שכל זמן שאחד משמר את השני, אינם יכולים לא לזה ולא לזה, ואינם נוגעים לא בזה ולא בזה:

והקדוש ברוך הוא, תמיד שומר אמונתו ואינו מסיר השגחתו מישראל אפילו שעה אחת, אלא שישראל פעמים שמכזבים באמונתם ואינם שומרים נרו של הקב"ה, באותה שעה נתנה השליטה ביד צורריהם להרע:

והם, פעמים שהם קמים לכבות את נר ישראל להשמידם, ונר ה' ח"ו ממילא יכבה, ופעמים שהם קמים לכבות את נר ה', ונר ישראל ח"ו ממילא יכבה:

בזמן שקמים על ישראל לכלותו כליון הגוף, דבר זה הוא סימן לסילוק שכינה מישראל ושהיא עלתה למרום. ושונאי ישראל אף על פי שהם אינם רואים - מזלם רואה, לכן אין להם עסק עם השכינה כיון שכבר נסתלקה מן הארץ, וחורשים מזימות רק נגד נר ישראל בלבד לכבות גם אותו. באותה שעה אין לנו אלא להתחזק בתשובה ולהתגבר בתפילה ולהתאמץ בתורה, בנר ה', עד אשר תשוב השכינה לשכון בתוכנו. כיון שהשכינה יורדת למטה, נרו של הקב"ה נדלק ומאיר בארץ - שוב אין לצוררינו שליטה על הנר שלנו והוא משתמר מאליו:

ובזמן שרשעי הגויים מתנכלים לכבות את נר ה', להשכיח תורה ולהעביר דת שלא יזכרו עוד בארץ, דבר זה הוא סימן כי כלה ונחרצה גזרת הכליון ח"ו על ישראל מן השמים ועדין השכינה לא נסתלקה למרום ושוכנת בארץ מפני קדושת המקום. והרשעים, אף על פי שהם אינם רואים - מזלם רואה, כי סר צלו של ישראל ואין לו תקומה עוד, לכן אין לרשעים באותה שעה עסק עם ישראל וחורשים כל מזימותיהם רק נגד נר ה' בארץ, לטמא מקדשיו למען תסתלק השכינה מן הארץ ויכבה ח"ו גם הנר הזה -:

באותה דשעה, אין לנו אלא להתחזק בעזוז ובגבורה, ולחרף נפשנו בגבורת המלחמה למען הדלק שוב את נרנו. כי בגבורת מלחמת גופנו למען ה' ולמען מקדשיו, אנו מראים כי יש ממש לחיינו ויש להם תוכן, שהרי הם משמשים את נרו של הקב"ה, ואז מתעוררים עלינו רחמים חדשים מאת ה' מן השמים ומעבירים מעלינו את גזרת הכליון. כיון שהפחנו באפינו רוח חיים חדשים בעשותנו את חיינו קדושים לה', כל שכן ששוב אין לרשעים הכח לכבות נרו של הקב"ה המאיר בארץ ואורו הולך ומתגבר עד נכון היום:

הוה אומר: נר חיינו אנו מצילים בנרו של הקב"ה, ונר ה' - בנר שלנו:

כיון שדרכי הישועה שונות היו בחנוכה מבפורים, לכן גם הזכרונות שנתנו לימים האלה שונים הם בחנוכה מבפורים:

לא נתנו ימי חנוכה למשתה, שהזכרונות אינם באים אלא על הדברים שבהם היה עיקר התגברותנו ולהראות שנתקבלה לרצון. וכיון שעיקר התגברותנו במלחמה היה למען נר ה' שלא יכבה והצלת הגופים ממילא באה, לכך לא נתנו ימי החנוכה למשתה ושמחה ותענוגות שבגוף, אבל נתנו להלל, שהנשמה אשר בתוכנו מרוננת ומהללת לקב"ה להראות שנתקבלה התחזקותנו לפניו ושכינת כבודו נשארה שוכנת בתוכנו. וכן לא נתנו ימי הפורים להלל, כיון שעיקר התגברותנו בתפילה, היה למען הנר שלנו שלא יכבה, אבל נתנו ימי הפורים למשתה ושמחה, להראות שהתחזקותנו עלתה לרצון לפניו, והציל חיינו מיד אויבינו, הצלת הגוף:

ואילו הודאה, שיש בה גם מהצלת הגוף וגם מהצלת הנשמה, נקבעה גם בזה וגם בזה, ואומרים 'על הנסים' בין בחנוכה ובין בפורים:

חזרה לראשית הדף

מטעמים לחנוכה:

שלש עשרה פרצות - מה ראו היונים שפרצו בחומת העזרה שלש עשרה פרצות? שהיו במקדש שנים עשר שערים, שער לכל חדש, שער לכל שבט, חוץ משער המזרח שהיה פתוח תמיד לכל ישראל; לרמז שאין התחדשות הקדושה בחדש זה כהתחדשותה בחדש זה, ולא הרי שער שבט זה כשער שבט אחר, וכל אחד יונק משרש קדושה מיוחד אליו. והיונים שרצו לבטל קידוש החדש מישראל ולעגו לסגולת שבטי ישראל, לכך סתמו את השערים ההם ופרצו בחומה פרצות אחדות כחדשים אשר בדו מלבם:

נס השמן - מה טעם היה צורך בכל הנס הזה, היכן מצינו נס לעשות מצוה, והלא 'אונס רחמנא פטריה'? ועוד, למה לא נעשה נס שימצא השמן לצורך כל שמונת הימים:

אלא, נס זה בא להראות חביבותם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ושהוא חפץ במעשיהם ועושה לנו נסים שנוכל לקים רצונו. ועל כן יש בימים אלה סיעתא דשמיא יותר מכל השנה, להתחזק בעבודת ה':

ודבר זה שלא נמצא שמן די כל הצורך, בא לרמז שהיתה חסרה הכנת המדליקים ולא היתה בהם אלא נקודה אחת של הכנת אמת לעשית המצוה, זו הנקודה הגנוזה בכל ישראל שהקב"ה מגן עליה שלא יהיה בה מגע נכרי. נקודה זו אם מחפשים אחריה ודאי מוצאים אותה, ואם הקב"ה עוזרו, היא מתפשטת וממלאת את כל האדם דוגמת הנר הזה שנעשה בו נס ודלק שמונה ימים:

אסור להשתמש לאורה - מה טעם החמירו חכמים בנר זה ואסרו בו הנאה יותר מכל המצוות, שלא נתנו להנות? לפי שנר חנוכה הוא זכר לנר המערכה שבמקדש שלא נתן לאורה:

מהדרים ומהדרים מן המהדרים - כל המצוות חיבות בהידור, כמו שנאמר: זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות וכו', למה נר חנוכה הוא מיוחד מכל המצוות שנאמרו בו דינים של הידור, והידור מן ההידור, ורוב העולם נוהגים כמהדרין מן המהדרין דוקא?:

לפי שכל עיקר הנס נעשה על הידור מצוה, שאלמלא ההידור לא היו צריכים לנס כנזכר לעיל. וגם שבשעת הנס לא היתה שמחת כולם שוה; העושים מצוה מפני החיוב בלבד - לא שמחו על הנס שמחה גדולה, שאלמלא הנס היו פטורים מן החיוב; והעושים מאהבה שמחו הרבה ואלמלא הוא, היו מצטערים; וכן העושים במסירות כל נפשם על המצוה היו שמחים יותר, וכך גם נשארה ההלכה קבועה לדורות, להבחין במצוה זו בין החיוב, ובין ההידור, וההידור מן ההידור:

נר חנוכה בשמאל הפתח - כתוב: ארך ימים בימינה, בשמאלה עשר וכבוד (משלי ג). והיו העושר והכבוד שיכים ליון בן יפת, כיון שהרשיעו היונים, זכו ישראל גם בחלקם, ומעתה תובעים ישראל מלפני הקדוש ברוך הוא גם העושר והכבוד שנתן בשמאל:

הפתח משמש כניסה ויציאה. המזוזה היא מימין דרך כניסה ונר חנוכה הוא מימין דרך יציאה. כלומר, נר זה מאיר לנו גם בהיותנו בחוץ בשבתנו בין הגויים; אפילו אין ביהמ"ק קים - אורו של נר חנוכה מאיר ובא תמיד:

בחנוכה קוראים בתורה בפרשת הקרבת הנשיאים שבחנוכת המזבח. כיון שביום כ"ה בכסלו היה המשכן מוכן לחנוכה (ראה לעיל). ומצוה זו של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה) - לעולם שעתה, וחיב כל אדם מישראל להשתוקק כל יום מתי יבנה המקדש. עכשו שמדליקין נרות חנוכה לזכר נס שהיה במקדש, אנו מניחים אותם בפתח בתינו מבחוץ, כאדם שעומד וממתין על הפתח שיבא המבשר, גואל צדקנו, במהרה בימינו אמן:

הדלת והמזוזה יהיו עדים - תקנו חכמים להניח נרות חנוכה אצל הפתח והמזוזה, שיהיו עדים לבני ישראל שאפילו הם משועבדים תחת יד עריצים אין הם אלא עבדי ה' בלבד, ואינם עובדים אדונים זולתו. וכשם שאמרו בעבד שמוכר את עצמו והוא נרצע ליד הדלת והמזוזה - 'דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם (ויקרא כה) ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם'!:

כך עתה במידה טובה של השתחררות מעבדות למלכויות זרים, ובהשתוקקות לשוב ולהיות עבדים להקדוש ברוך הוא - ידליקו נרות החרות והגאולה בפניהם. ויעידו דלת ומזוזה בישראל שאינם חפצים בשום עול זרים אלא בעול מלכות שמים בלבד; כי עבדיו הם, ולא עבדים לעבדים:

בימים ההם בזמן הזה - ימים הרבה יש לישראל שבהם זכר לנסים גדולים וישועות מרובות, אבל אין עושים ימים טובים קבועים בכל שנה ושנה אלא חנוכה ופורים בלבד. שאין יום הישועה נעשה יום טוב קבוע, אלא אם הישועה הזו פתחה בשעתה שער של רחמים שממנו שופעת אותה הישועה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור - באותו היום שנעשה בו הנס. אם הישועה הזו מאירה בכל דור ודור באותו היום, עושין בו יום טוב, ואם לאו - אין עושין:

ודבר זה מסור לנביאים ולחכמי העתים הגדולים לידע איזה נס שפתח שער קבוע ואיזה לא. וחנוכה ופורים דומים לימים טובים הכתובים בתורה, שמסוגלים להאיר באורותיהם כל השנה, כשם שפסח מאיר באור החרות, שבועות באור תורה, וסוכות באור שמחה, והימים הנוראים באור של מחילה וסליחה:

לכן אנו אומרים בחנוכה ופורים: 'שעשית נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה' כלומר, אותם הנסים מאירים לנו בימי חנוכה ופורים גם בזמן הזה:

לשנה אחרת קבעום בהלל והודאה - ולמה לא קבעום מיד באותה השנה? לפי שכבר לא היתה נבואה קימת וחכמי הדור נתיראו לקבוע יום טוב לכל שנה, שמא לא יהא רישומו של המאורע נכר גם בשנה הבאה; לשנה האחרת כשראו בנפשותיהם את אור הימים האלה שהוא מאיר בקרבם כמו בשנה שעברה, כשהרגישו בנפשותם חרות אמת, ונתגברו בשבחים והודאות לפניו יתברך - קבעום בהלל והודאה לדורות עולם:

ויש לנו לידע, שמה שרשעי הדורות הניחו להם לישראל לשמור תורתם ולקים מצוותיה, כל זה הוא בכח שפעלו בדור ההוא, ורישומה של ישועה זו נכרת בכל שנה ושנה בימי החנוכה:

רמז אחר: 'קבעום בהלל והודאה' - על ידי שתקנו חכמים לישראל לומר הלל בחנוכה ולהודות לפניו יתברך בהודאה מיוחדת - על ידי כן נקבעו הימים בנפשותם של ישראל, שיכולים להרגיש בחנוכה מאור הימים הראשונים:

הלל - דכתיב (תהלים קיג): הללו עבדי ה'. כי מי שמקבל עליו עול מלכות שמים באמת, הוא מלא שירה וזמרה. לכן הלל בגימטריא שם ה'. שכל מקום שיש שם אדנותו של הקדוש ברוך הוא - יש שם הלל וזמרה:

הלל והודאה - הלל והודאה הם בחינות הנפש והגוף. כי ההלל בא מהארת הנשמה והנפש כמו שכתוב (שם קנ): כל הנשמה תהלל יה. והודאה, הכנעת הגוף שמסכים עם הנפש ומודה גם הוא. לכן כורעים בהודאה ואין כורעים בהלל. אין הודאה אלא בפה, אבל הלל יש גם במחשבה ורצון:

הלל - על הגאולה, הודאה - על השעבוד שעבר; שהבינו שכל מה שהתענו קודם תחת יד לוחציהם, הכל היה לטובה:

הלל - על נס הנרות שכולו רוחניות, הודאה - על נס המלחמה והצלת הגופים. ולכן לא נזכר נס הנרות בהודאה, אלא 'והדליקו נרות בחצרות קדשך', כי עיקר ההודאה הוא על נס המלחמה:

חזרה לראשית הדף

זאת חנוכה :

ליום האחרון של חנוכה קוראים 'זאת חנוכה' על שם סיום פרשת הנשיאים שקוראים בו (במדבר ז): זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו:

ואמרו חכמים דרך רמז: זאת חנוכה - עיקרה ותקפה של חנוכה. לפי שהוא יום השמיני, וכל חוזק הימים הקודמים - הכל הוא ביום השמיני:

יום השמיני רומז תמיד לנצח שאינו מוגבל והוא למעלה מן הזמן. שבעה ימים - זה גבולו של הזמן; ויום השמיני, כבר הוא יוצא מגבולו ולמעלה ממנו:

ויום זה הוא מכוון כנגד שמיני עצרת שלאחר שבעת ימי החג. שיש בו מכל מה שיש במועדים שלפניו, מענין כפרה של הימים הנוראים ומענין שמחה של החג, (ראה לעיל בפרק שמיני). אף 'זאת חנוכה' שהוא היום השמיני של ימי החנוכה, כולל כל שמחה וישועה הלל והודאה שבכל הימים הקודמים:

סיום לחנוכה:

שלש רגלים נתנו לישראל מן התורה: פסח, שבועות וסוכות. וכנגד שלש רגלים אלה האמורים בתורה שבכתב, נתן כח ביד חכמי האמת שיתחדשו על ידם שלשה חגים מכח התורה שבעל פה. שלשה חגים אלה שמתורה שבעל פה הם אורות נוגה שבאים מן האור הבהיר של תורה שבכתב שזורח עליהם, וכדמיון אור הלבנה שהוא מאור החמה. היינו, על ידי שקבלו בני ישראל את שלש הרגלים מפי הגבורה ושמרו עליהם, על ידי כן נשאר מכל רגל רושם בכנסת ישראל, שיכולים בכח זה להוציא חגים אחרים המוארים באור הרגלים:

אור שמונת ימי החנוכה - נוגה מאורו של חג הסוכות ושמיני עצרת שלאחריו, זמן שמחתנו. על ידי לכתם אחריו בארץ לא זרועה ושבתם בצלא דמהימנותא, בסוכה, וע"י שמחתם ששמחים תמיד לפני הקב"ה ונעצרים לפניו 'עוד יום אחד', בשמיני עצרת, נחרת בנפשותם רושם גדול מן האור הזה; ואפילו שתו עליהם צורריהם להחשיך עיניהם ולעשות פרוד בינם לבין אביהם שבשמים, זכו אחר כך לצאת מן החשך אל האור, לשוב ולשבת בצל אמונתו כמקדם באין מבדיל, ולא עוד אלא שנתחדש להם אור חדש, אור החנוכה שעיקר שמחתו, הדבקות בתורה ובמצוותיה:

אור פורים - נוגה מאורו של חג השבועות זמן מתן תורתנו. על ידי שאמרו 'נעשה ונשמע' תחת הר סיני ועל ידי שכרתו ברית עם הקדוש ברוך הוא וחזרו וחדשו ברית זו בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, נשאר בהם רושם חזק של ברית התורה; ואפילו נשתעבדו תחת יד מלך קשה, שאמר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, חזרו וקימו וקבלו עליהם מאהבה ומרצון את הברית הראשונה של 'נעשה ונשמע', ולא עוד אלא שנתחדש להם באותה שעה אור חדש, אור יום טוב פורים שעיקר שמחתו, כריתת ברית חדשה מתוך אהבה ורצון לקים מה שקבלו כבר:

ולעת קץ האחרון במהרה בימינו, יאיר על ישראל אור חדש מאור הגאולה הראשונה שהיתה בפסח, בזכות שסבלו עול הגלויות ולא נתיאשו מן הגאולה וצפו לה וחיכו לה בכל יום שתבוא, ובתוך עומק גלויותיהם שמחו בגאולה הראשונה:

ועל אותה שעה נבאו הנביאים: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז) לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד:

חי ה', אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים! כי אם: חי ה', אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה! והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם (ירמיה טז):

אמרו חכמים: אם כל המועדים יהיו בטלים - חנוכה ופורים לא נבטלים. משל למה הדבר דומה? לאחד שנתנו בידו ממון כדי שילך ויעשה בו סחורה. הלך ועשה בו סחורה והרויח ממון הרבה משלו. לאחר ימים, אפילו יבואו ליטול ממנו מה שנתנו לו - מה שהרויח משלו לא יטלו:

כך המועדים האמורים בתורה, בחנינה נתנו להם לישראל שלא הקדימו זכויות משל עצמן, ואילו חנוכה ופורים בזכות מעשיהם נתנו להם לישראל, שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה, וברצון עצמם קבלו עליהם ברית התורה בפורים ולא כפו עליהם הר כגיגית. וכל זאת, בימי היותם נתונים ביד בוזזיהם ומשעבדיהם. אפילו יטלו מהם המועדים האחרים - חנוכה ופורים שזכו להם במעשיהם, לא יטלו מהם ולא יהיו נבטלים לעולם:

חזרה לראשית הדף

כל ישראל שוים בחנוכה ופורים:

הואיל וחנוכה ופורים זכו בהם ישראל בזכות מעשיהם, לכך יש לימים טובים אלה אחיזה בכל נפשות ישראל בכל מקומות מושבותיהם, והכל זוכין לקדושת ימים טובים אלה בשוה:

ואמרו החכמים האחרונים, שמפני הטעם הזה אין עושים בחוץ לארץ יום טוב שני של גלויות בחנוכה ופורים, כשם שעושים במועדים הכתובים בתורה. כי דבר זה שעושין בחו"ל יום טוב שני, חוץ מן הטעם של 'ספקא דיומא' שהזכירו חכמים, שלא ידעו בני הגולה את היום שנתקדש בו החדש, עוד טעם יש בו על דרך האמת, לפי שאין יום אחד מספיק בחו"ל ואין בנו כח להכנס בקדושת המועד, וצריכים שני ימים, מה שהיום הראשון חסר - בא השני וממלא. וכל זה מפני שהמועדים הם נעלים מתפיסת אדם וצריכים קדושת ארץ ישראל שתסיע לאדם שיוכל להתקדש בהם. אבל חנוכה ופורים, כיון שישראל זכו להם בכח מעשיהם, קרובים הם לנפשות ישראל יותר, ויכולות הנפשות להאחז בהם ולהנות מזיום בכל מקום שהם, אפילו בחוץ לארץ, ואינם זקוקים לתוספת יום שני:

חזרה לראשית הדף חזרה לדף התפריט