לקוטי מוהר"ן מענייני יום כיפור

תורה קע"ט

וזה שכתוב (תהלים צ): "שמחנו כימות עניתנו", 'עניתנו' לשון תענית, הינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו. וכן נבנה השמחה כנ"ל, וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם): 'כשיש שלום - ששון ושמחה', כי כשיש שלום הינו על - ידי התענית כנ"ל, על - ידי - זה ששון ושמחה כנ"ל, בחינת: "שמחנו כימות עניתנו" כפי ימי התענית כן השמחה. (תהלים קל"ט): "גלמי ראו עיניך וכו' ימים יצרו", כל יום הוא יצירה בפני עצמו, "ולו אחד בהם" - זה יום הכפורים כמו שפרש רש"י שם שהוא תענית שמחיה כל הימים, כי יום הכפורים הוא כללות כל הימים, ועליו נאמר: "בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם" הינו הרצונות, כמו שכתוב בזהר הנ"ל 'לאכללא כלא גופא ונפשא ולאתכנעא בהאי יומא ויהא רעותא דילהון בקדשא בריך הוא' וכו'. כי נפש הוא בחינת רצון, והעקר להכניע הרצון, וזה: "בעצם היום הזה", על - ידי פנימיות העצמיות של היום שהוא כלול מכל הימים, תענו וכו' כנ"ל:

לקוטי תנינא תורה ה'

יג וזה בחינת: תקיעה, תרועה, שברים. תקיעה זה בחינת: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג), בחינת חרדת הגוף, בחינת קר - רוח בחינת (משלי י"ז): "וקר רוח איש תבונה", שעל - ידי - זה הוא תקון האמונה, על - ידי 'איש תבונה' כנ"ל. תרועה זה בחינת: "ומשה היה רעה" בחינת תפלין, הפך רעה זונות כנ"ל. שברים זה בחינת חלומות צודקים ואמתיים, בחינת (שופטים ז): "את מספר החלום ואת שברו", דהינו חלומות צודקים ואמתיים:

גם שברים הוא בחינת תקון המשפט, בחינת (תהלים נ"א): "לב נשבר" (עין תקון כ"א דף מ"ט), דהינו מה שהלב נשקה לכבות חמום הלב, שהוא כמו נור דלוק, בחינת (תהלים ק"ד): "ישברו פראים צמאם" כי על - ידי קלקול המשפט, שמזה נופלין אהבות נפולות כנ"ל, ועל - ידי - זה הם מחממין הלב ומטמאין, חס ושלום, כנ"ל, כי הלב הוא מקום המשפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". וכשיש קלקול המשפט, הם מחממין הלב על - ידי האהבות הנפולות, ועל כן צריך להשקות את הלב, לכבות חמום הנ"ל. וזה בחינת שברים, בחינת לב נשבר, בחינת: "ישברו פראים צמאם", דהינו שהלב נשקה, ונכבה חמום הנ"ל, שזה בחינת תקון המשפט:

יד וזה בחינת: ראש השנה, יום כפור, סכות, שמיני עצרת. כי ראש השנה הוא בחינת תקון האמונה, בבחינת (תהלים פ"ט): "אף אמונתך בקהל קדשים", כי אז נתקבצין כל הקהלות הקדושות, ועל - ידי - זה נתלקטין ונתקבצין כל לקוטי האמונה, בבחינת: "אף אמונתך בקהל קדשים" כנ"ל, ועל - ידי - זה נעשה תקון המחין כנ"ל.

וזהו ראש השנה - ראש דיקא, כי נעשה ונתתקן בחינת מחין כנ"ל. וזהו בחינת החמשה חושים של המח, שכלם נמצאים בבחינת ראש השנה, כי יש חמשה חושים בהמח, שהם: "ראיה, שמיעה, ריח, טעם, משוש" - וכלם נמשכין מהמח, כי מהמח נמשכין גידין לכל אלו החושים, וכל אלו החושים נמצאים בבחינת ראש השנה, שהוא בחינת ראש ומחין כנ"ל.

'חוש הראיה' בראש - השנה הוא בבחינת (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", בראש השנה נדון מה יהא בסופה (כמובא בפירש"י שם), שבראש השנה רואה ומשגיח על כל השנה, מה יהא בסופה, וזהו בחינת 'חוש הראיה'. שמיעה הוא בחינת מה שהשם יתברך שומע קול צעקות ותפלות ותרועת עמו ישראל ברחמים. ריח זה בחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'", בחינת: 'ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת'. טעם זה בחינת (בראשית כ"ז): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - 'מפקודין דעשה' (תקוני - זהר, תקון כ"א), הינו מה שהשם יתברך טועם בראש השנה כל המעשים טובים של ישראל, וזהו בחינת 'חוש הטעם'. משוש הוא בידים, כמו שכתוב בעבודה זרה (תהלים קט"ו): "ידיהם ולא ימישון" כי המשוש הוא בידים, וזהו בחינת 'שידו פשוטה לקבל שבים מראש השנה עד יום הכפורים' (ראש השנה י"ח), וזה בחינת 'חוש המשוש'.

נמצא שבראש השנה הוא תקון המחין כנ"ל, ועל - ידי תקון המחין נעשין בחינת תפלין דמכסין על מחא, כי תפלין הם התנוצצות המחין. וזהו בחינת עשרת ימי תשובה, כי תשובה היא בחינת (ירמיה ט"ו): "אם תוציא יקר מזולל" וזהו בחינת תפלין שנקראו 'יקר', כמו שאמרו: "ויקר" - אלו תפלין כנ"ל. (כי התפלין נעשין על - ידי תקון המחין, שהם נעשין על - ידי שמתקנין ומעלין מבחינת החתים בשרו לבחינת חותם דקדשה בחינת מחין תפלין כנ"ל. וזהו בחינת: "אם תוציא יקר מזולל", שהוא בחינת תשובה, והבן - נראה לי).

וביום כפור, אז הוא גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין, הפך חותם דסטרא אחרא כנ"ל, בבחינת: 'וביום צום כפור יחתמון'. הינו שבעשרת ימי תשובה נעשה בחינת תקון התפלין כנ"ל, וביום הכפורים אז הוא גמר תקונם, כי אז נגמר גמר תקון חותם דקדשה, שהוא בחינת תפלין כנ"ל.

סכה זה בחינת תקון המלאך, כי סוכה בגימטריא מלאך, בחינת חלום על - ידי מלאך, שנעשה על - ידי תקון המחין והתפלין כנ"ל. ועל כן סכות הוא זמן שמחתנו, בחינת שמחה של תפלין, לתן חזוק להמלאך, כדי שלא יזיקו המאכלים לקלקל את החלום כנ"ל, כי סכות הוא חג האסיף, שאוסף כל מיני מאכל, ועל כן אז צריכין שמחה לחזק את המלאך, שזהו תקון המאכלים כנ"ל, ועל כן הוא זמן שמחתנו כנ"ל.

שמיני עצרת זה בחינת מלכות, בחינת (שמואל - א ט): "זה יעצר בעמי", הנאמר במלך, שזה בחינת תקון המשפט, בבחינת (תהלים ע"ב): "משפטיך למלך תן", הינו בחינת תקון המשפט המבאר למעלה, שעל - ידי - זה נתבטל טמאה הנ"ל, כנ"ל. וזהו בחינת מה שמובא בכתבים, שבשמיני עצרת הנקבא עוצרת הטפה, הינו בחינת תקון טמאה הנ"ל, שנתתקן בחינת החתים בשרו על - ידי בחינות הנ"ל, ונעצרת הטפה בקדשה ואינה נשחתת, בבחינת החתים בשרו, חס ושלום:

טו וזה בחינת רבי עם תלמידים, שכשיש רבי אמתי עם תלמידים, על - ידי - זה נעשה ונתתקן גם כן כל הבחינות הנ"ל, כי על - ידי קבוץ התלמידים אצל הרב, על - ידי - זה נתקבץ ונתלקט חלקי האמונה. ועל כן נקרא למוד הרב עם התלמידים ישיבה, על שם קבוץ חלקי האמונה, שהוא בחינת (שמות ט"ז): "ארץ נושבת", בחינת (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", הפך: "ארץ לא זרועה" (ירמיה ב), שהיא בחינת פגם אמונה כנ"ל. כי הרב הוא משגיח על חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי". 'לשבת עמדי' - בחינת ישיבה, בחינת: "ארץ נושבת", וכנ"ל.

ועל כן הגרים שנעשין על - ידי קבוצי האמונה, כמבאר לעיל, על - כן הם נקראים על שם ישיבה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך". וזהו: אית"ן - תני"א דמסיע לך, כמובא בתקונים (תקון כ"א דף מ"ג), כי למוד הישיבה הוא מסיע לגרים, כי הם נתגירין על - ידי בחינת הישיבה כנ"ל, כי על - ידי רבי עם תלמידים שהוא בחינת ישיבה, על - ידי - זה נעשין גרים, על - ידי שנתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה כנ"ל. נמצא שבחינת אמונה נתתקן על - ידי רבי עם תלמידים.

גם נתחדש ונתתקן המח, כי מח התלמידים נתתקן ונתחדש על - ידי הרב, וגם מח הרב נתחדש על - ידי התלמידים, כמו שאמרו (מכות י): 'ומתלמידי יותר מכלם':

ועקר זמן הקבוץ הוא בראש השנה, שהוא בחינת ראש שאז הוא בחינת תקון המחין כנ"ל, והם מאירין ומחזקין זה את זה, דהינו כי גם בהרב עם התלמידים כשמתקבצים, יש כל בחינות החמשה חושים של המח. 'חוש הראיה' זה בחינת מה שרואין את הרב, בבחינת (ישעיה ל): "והיו עיניך רואות את מוריך", שהוא דבר גדול. 'שמיעה' הוא בחינות (איוב ל"ו): "ויגל אזנם למוסר" דהינו מה שכל אחד ואחד שומע המוסר של הרב. 'ריח' זה בחינת הטרחות והיגיעות שיש לכל אחד ואחד בשביל לנסע ולילך ולבוא אל הרב, וזה בחינת ריח, בחינת (שיר - השירים ז): "וריח אפך", בחינת (קהלת ב): "אף חכמתי עמדה לי" - 'חכמתי שבאף עמדה לי' (מדרש רבה קהלת סדר ב, עין שם במתנות כהונה), דהינו על - ידי טרחות ויגיעות, כי אי אפשר לקבל מהרב כי אם על - ידי טרחות ויגיעות, וזהו בחינת 'חוש הריח'.

טעם' זה בחינת מה שכל אחד טועם ומרגיש מתיקות אמרי נעם של הרב. 'משוש' זה בחינת ידים כנ"ל, זה בחינת ההוצאות שיש לכל אחד, מה שכל אחד מוציא יגיע כפו על הוצאות לבוא להרב, וזה בחינת 'משוש', בחינת ידים, בחינת יגיע כפו כנ"ל. נמצא שגם כאן נתתקן בחינות החמשה חושים כמו בראש השנה, והם מאירין ומחזקין זה את זה. שלפעמים נחלש בחינות החמשה חושים של ראש השנה, ונתחזקין על - ידי אלו החמשה חושים של הרב עם התלמידים, וכן להפך. גם בחינת תפלין, שהוא חותם דקדשה, נתתקן על ידם, בבחינת (ישעיה ח): "חתום תורה בלמדי":

לקוטי תנינא תורה ז'

יא וזה בחינת חנכה. כי ענין חנכה; דע, כי כל אחד ואחד כפי מה שזוכה לפעל בקשתו ביום - הכפורים, דהינו בקשת סלח נא, כן יש לו חנכה, כי על - ידי סלח נא נעשה חנכה. כי משה רבנו בקש (במדבר י"ד): "סלח נא לעון העם הזה" - על חטא המרגלים, ועל - ידי חטא המרגלים גרמו חרבן בית - המקדש, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית כט), שהשם יתברך אמר להם: 'אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות'. כי אותו הלילה ליל תשעה באב היה, שבו נחרב הבית - המקדש, ומשה רבנו בקש על זה סלח נא, כי בזה החטא והפגם תלויים כל העוונות, כי על - ידי - זה הפגם נחרב הבית - המקדש,

ובזמן שבית - המקדש, היה קים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיה א): "צדק ילין בה", ופרש רש"י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין - הערבים היה מכפר על עברות של יום. כי ישראל עם קדוש; לפי גדל רוחניותם ודקותם אין יכולין לשא עליהם המשא של עוון אפלו יום אחד, על - כן אנו צריכין את הבית - המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית - מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו. ומשה רבנו, עליו השלום, שידע כל זאת, על - כן מסר נפשו על ישראל, ובקש: סלח נא לעון העם הזה וכו', כי ידע שבזה החטא תלוי חרבן הבית, שהוא כולל כל החטאים כנ"ל. וכשזכה לפעל בקשתו, מזה נעשה בחינת חנכת - הבית, בחינת חנכה, הפך חרבן הבית.

וכן כל אחד כפי מה שזוכה לפעל בקשת סלח נא ביום - הכפורים, שעל - ידי - זה נתתקן פגם חרבן הבית, כמו - כן נעשה בחינת חנכת - הבית, בחינת חנכה. נמצא שחנכה נעשה על - ידי סלח נא כנ"ל, ועל - כן רמז משה רבנו, עליו השלום, צרוף חנוכה בפסוק סלח נא, כי סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה וכו' - הוא ראשי - תבות חנוכה, כי חנכה נעשה על - ידי סלח נא וכו' כנ"ל.

וכן כל הבחינות הנ"ל כלם כלולים בבית - המקדש, כי בית - המקדש כלול מבחינות בן ותלמיד כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית טז): 'למה נקרא שמו הר המוריה, שממנו הוראה יוצאה לישראל' - זה בחינת תלמיד. גם אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש שיר - השירים על פסוק: "ערשנו רעננה"): 'למה נקרא שמו חדר המטות שעל - ידו פרים ורבים ישראל' - זה בחינת בן.

ועל - כן בית - המקדש במקום הגרן (שמואל - ב כ"ד) זה בחינת פרנסה, שנמשך על - ידי כלליות בן ותלמיד כנ"ל. וזה בחינת לחם - הפנים שהיה בבית - המקדש, זה בחינת האכילה והפרנסה, שנמשך על ידי כלליות בן ותלמיד, שבו נתגלה אורות המקיפים, שהם בחינת אור הפנים כנ"ל, כי אור הפנים זה בחינת ש"ע נהורין, כידוע, וש"ע הוא שתי פעמים הקף, כמובא. וזה בחינת (תהלים ק"ד): "להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד", הינו שבתוך האכילה מתגלה הארת המקיפים שהוא בחינת אור הפנים, בחינת: להצהיל פנים משמן ולחם וכו'. ועל - כן מצות חנכה - בשמן. כי חנכה הוא בחינת חנכת - הבית, שעל - ידי - זה נמשך פרנסה, ונתגלה אור הפנים, שזה בחינות לחם הפנים, בחינות: "להצהיל פנים משמן ולחם" וכו', כנ"ל. וזה בחינות (במדבר ו): "יאר ה' פניו אליך ויחנך". 'ויחנך' - זה בחינות חנכה, שעל - ידו נתגלה אור הפנים, בחינת: "יאר ה' פניו" וכו' כנ"ל.

ומשה רבנו זכה לסוד חנכה, על - ידי שמסר נפשו בשביל ישראל ונתן לבו עליהם להסתכל בצרתם, כי הוא היה רחמן ומנהיג אמתי כנ"ל. ועקר צרת ישראל הוא המשא של עוונות, חס ושלום, כנ"ל, ועל - כן בקש עליהם סלח נא כנ"ל, ועל - ידי - זה נעשה בחינת חנכה, בחינת חנכת - הבית, שבזה תלוי תקון כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל.

לקוטי תנינא תורה ס"ו

הצדיק הוא מכרח לעשות תשובה בעד ישראל, דהינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק על, אזי הצדיק מכרח לעשות תשובה בשבילו. על - פי משל, שפעם אחד נסעו שני בני - אדם עם סוס מבהל ומשגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה. ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף, והכה אותו הרבה. ושחק ממנו השני ואמר לו: הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו, רק אתה צריך לקח רצועה, שמכין בה הסוסים, להכות אותו. והלך ועשה כן, ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס. ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן. נמצא, שגם זה אינו עצה טובה. ויעצו אותו שיעשה כך; שיקח חבל יפה, ויקשר את הסוס לאיזה אילן, ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב. ועשה כך, והכה הסוס הרבה ונתיגע. וראה שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כלו בעד היגיעה והקצר - רוח, שיש לו על - ידי ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה רק לירות אותו על - ידי קני - שרפה, וזה צר לו.

כך כשאחד יוצא לחוץ, ואינו מתנהג כשורה - אין יכולין למצא עצה מה לעשות לו. כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או על - ידי שליח או באפן אחר, אך כל הענשים הם נוגעים להצדיק בעצמו. כמו שמצינו אצל השם יתברך, "שבכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג), כי הם חלק אלו"ק ממעל, ועל - כן כשיש להם צרה, חס ושלום, לו צר כביכול; כמו - כן אצל הצדיק גם - כן, "כי גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי י"ז), כי הענש שמעניש את אחד, הוא נוגע להצדיק בעצמו. כי האדם נתהוה מארבעה יסודות (ע' זוהר בראשית כז.) אש, רוח, מים, עפר. וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט, שהוא בחינת הצדיק, בחינת (משלי י): "צדיק יסוד עולם". שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב): "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן", ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. "נהר יצא מעדן" - זה בחינת 'צדיק יסוד עולם', בחינת יסוד הפשוט, אשר "משם יפרד" - הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ"ל. נמצא שכלם נמשכין מהצדיק, ועל - כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע את הצדיק בעצמו, ועל - כן: "גם ענוש לצדיק לא טוב" כנ"ל:

וזה שאמרו הבעלי - מוסר, שכשבאים לצדיק ורואים אותו, בבחינת (ישעיה ל): "והיו עיניך ראות את מוריך", ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בעצמו על כל המדות, איך הוא אוחז בהם על - ידי ראית פני הצדיק. כי כל המדות נמשכין מהארבעה יסודות הנ"ל, כמובא (במשנת חסידים, עי' בלקו"א סי' ד' אות ח'). ועל - כן כשרואה את הצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, ראוי לו שיסתכל וירגיש על - ידי - זה איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מן הארבעה יסודות, שנמשכין מהצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט כנ"ל:

וזה: והיו עיניך ראות את מוריך - ראשי - תבות: אש רוח מים עפר, שהם הארבעה יסודות, שמהם נמשכין כל המדות, שכלם נמשכין מהצדיק כנ"ל. ועל - כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת: והיו עיניך ראות את מוריך, על - ידי - זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המדות, שבאין מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר, שנמשכין מהצדיק כנ"ל:

וזה שקורין העולם את מחרת יום - הכפורים שם ה', כי אחר יום - הכפורים, אז נתגלה בחינת שם ה'. וזה שנצטוו תכף למחרת יום - הכפורים על שבת, כי למחרת יום - הכפורים נתרצה השם יתברך לישראל והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפרש"י פרשת ויקהל). נמצא שתכף למחרת יום - הכפורים הזהרו על שבת, ושבת שמא דקדשא - בריך - הוא (זהר יתרו דף פח:). כי אז, אחרי יום - הכפורים, נתגלה בחינת שם ה'.

כי כשמענישין את אחד, עוקרין אותו משרש חיותו, כי אפלו שאר ענשים נקראים בחינת מיתה, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (עבודה - זרה ה.), 'שנעשו עניים'; והשם הוא החיות, בבחינת (בראשית ב): "נפש חיה הוא שמו". 'ושמו משתף בשמנו כביכול' (ירושלמי תענית פרק ב, ובפרש"י יהושע ז, ירמיה יד, ובילקוט יהושע ז). ועל - כן כשיש לישראל איזה ענש, חס ושלום, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כי עקר הענש נוגע בהחיות שהוא השם, ושמו משתף בשמנו כנ"ל.

ועל - כן כשאמר משה: "ואם אין מחני נא" (שמות ל"ב), והשיבו השם יתברך: "מי אשר חטא לי אמחנו" וכו' (שם) - בקש משה, שיעשה למען שמו הגדול המשתף בשמנו (עין ברכות לב ובמ"ר תשא פ' מד ובמדרש קהלת). כי מאחר ששמו יתברך משתף בשמנו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כנ"ל. ועל - כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י:): 'הוא אינו שש' וכו', כי נוגע בעצמו יתברך, כביכול, כי שמו משתף בשמנו כנ"ל. נמצא כשנתרצה הקדוש - ברוך - הוא לישראל ביום - הכפורים ואמר: "סלחתי כדבריך", אזי, כביכול, נגדל שמו יתברך המשתף בשמנו כנ"ל. ועל - כן נצטוו תכף אחר יום - הכפורים על שבת כנ"ל, כי שבת שמא דקדשא - בריך - הוא כנ"ל, ועל - כן קורין מחרת יום - הכיפורים שם ה', כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום - הכפורים, נגדל שם ה', כנ"ל:

לקוטי תנינא תורה ע"ט

והנה מה שהאיר ה' עיני הוא, כי רבנו, זכרונו לברכה, רוצה לגלות, שתשובה ובחינת למעלה מהזמן, דהינו בטול הזמנים, הם בחינה אחת, ועל - ידי - זה זוכין לשמע הקול דקדשה ולהכניע הקול דסטרא - אחרא. וכן מבאר בהאלף - בית החדש, באות תו - תשובה, סימן א, וזה לשונו: יום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן, ומעלה כל הימים למעלה מהזמן, וכן יום - הכפורים הוא למעלה מהזמן, עד כאן לשונו. נמצא מבאר, שתשובה הוא למעלה מהזמן.

לקוטי תנינא תורה קי"ז

מה שמבלבל את האדם, כשנכנס לקדשה גבוהה, כגון כשמתקרב לצדיק האמת וכיוצא, אזי דיקא יקרה לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום. כבר מבאר מזה במקום אחר (שכשהאדם נכנס לקדשה, מתגבר עליו היצר הרע ביותר, כי כל מה שנכנס בקדשה יותר, יש לו בכל פעם יצר הרע חדש גדול מבתחלה. עין בלקוטי הראשון בסימן עב ובמקום אחר). ובאמת הבלבול הזה שטות, כי ממה נפשך: אם יקרה לו מחמת הרהור - מי חיב בזה, ואין לו להתרעם כלל, מאחר שהוא בעצמו גרם לו, ואם אינו מחמת הרהור, אזי בודאי אינו סימן רע כלל, כי אם היה ענין רע, לא היו רבותינו, זכרונם לברכה, נותנין אותו לסימן יפה לחולה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נז), שקרי - 'סימן יפה לחולה'. ובאמת אדרבא, מחמת שנתקרב לקדשה גבוהה מאד, מחמת זה נזדמן לו, כי 'כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקין עליו הדין מלמעלה', שנאמר: "וכיראתך עברתך", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח). נמצא כשאדם מצדיק עצמו ונכנס בקדשה, מדקדקין עליו יותר, ומתעוררין עליו קטרוגים ודינים, חס ושלום, ומהשתלשלות הדינים נעשה היצר הרע, כמובא במקום אחר (בסימן עב הנ"ל). ועל - כן אין לו להתרעם כלל על זה, כי אדרבא, מחמת שנכנס לקדשה גבוהה כזו, מחמת זה נתגרה בו היצר הרע, מהשתלשלות הדינים כנ"ל. ועל - כן חשבו רבותינו, זכרונם לברכה, לנס גדול, מה שלא ארע קרי לכהן גדול ביום - הכפורים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ה), כי מחמת שנכנס הכהן הגדול ביום - הכפורים לקדשה גבוהה כזו לפני ולפנים, היה בודאי עליו קטרוגים והתגרות הרבה, שמשם נמשך היצר הרע כנ"ל, על - כן נחשב לנס, מה שנצול הכהן הגדול ממקרה ביום - הכפורים. ועתה ראה והבן, איך יבלבל את האדם ענין הנ"ל, וכי יש לו להתרעם על שלא היה לו נס כמו לכהן הגדול ביום - הכפורים, גם דע, שלפעמים יש באדם טמאה טמונה, שאין יודעין לה שום תקון, מחמת שהיא טמונה ונסתרת בו, ועל - כן זהו טובה מה שארע לו כשמתקרב אל הקדשה, כי יוצא ממנו הטמאה הטמונה הנ"ל, כי אזי כשיוצאת, יכולין למצא לה תקון, מה שאין כן מקדם כשהיתה טמונה כנ"ל. ומחמת זה לא הוליד אברהם את יצחק, עד שהוליד תחלה את ישמעאל, וכן יצחק הוליד את עשו ואחר - כך את יעקב, כדי להוציא הזהמא תחלה, כמובא: