קטע מרתק מתוך הספר "אנשי הצדיק" חלק ג'

"תפילה תחת מבול של פצצות"

מן החובה להעלות מכתב שנפלט מן האש הגדולה של השואה האיומה, בו תיאור ההתקבצות האחרונה של אנ"ש בפולין בראש השנה. (תיאור זה נכתב על ידי אחד מחסידי ברסלב ממשתתפי אותו קיבוץ מבוהל).
"...אם היה קיבוץ על ראש השנה בשנה זו? היה אמנם 'קיבוץ' בוורשה, אבל אוי לאותו הקיבוץ, שמתפלל תחת מבול של פצצות, יריות, שריפות ומיתות משונות ממזיקי עלמא. "הבה ואנסה לתאר לך על הנייר הקר - שיוכל את הכל לסבול - קיצור קטן שבקטן על הקיבוץ מאנ"ש של ראש השנה בשנה זו (ת"ש). כפי שאתה יודע יצא הרשע (היטלר ימח שמו) בשליחות ההשגחה להחריב את העולם ביום א' לחודש התשיעי (01.09.1939) למספרם (י"ז אלול תרצ"ט), וזה היה שני שבועות לפני ראש השנה ת"ש. וכבר ביום א' עד יום י' לחודש הנ"ל, המטיר על וורשה בברזל גפרית ואש, והמית על ימין ושמאל אנשים נשים וטף, אבל גם הרשע האכזר הזה עייף והפסיק על שלשה ימים עד ערב ראש השנה".

"אנחנו, אנשי שלומינו, התאספנו ברעדה ורתת, והמתקנו סוד להתפלל בערב ראש השנה בבית החסידים שלנו נווליפי' 28 בשעה ארבע עד שעה שבע, כי מאוחר אסור היה לצאת מן הבתים. חשבנו שהרשע שכח את וורשה, ויתן לנו מרגוע לכל הפחות עוד על שני ימים, כי שלשה ימים הקודמים הפסיק מלהשחית. מובן מאליו שלא הרבה ממנו הרהיבו עוז לצאת ולהתאסף לבית התפילה שלנו. אבל באו אחדים, מעט יותר ממנין... אבל חכה נא, הרשע הרגיש כנראה שמניין כזה מתכונן להתאסף ומתעתד לשפוך את שיחו לפני קונו בהשתתפות הנשמה הקדושה של צדיקנו רבינו נחמן בן פייגא זצ"ל, ובצאתינו אך את בתינו – התחיל!! אבל אי אפשר היה לשוב, ומוכרחים כבר היינו לבוא תחת מטר וזרם של יריות לבית החסידים שלנו. כערך מנין של אנ"ש, עטופי רעב, חלושי כח, ופחודי מיתות משונות, התאספנו והגענו בכוחות האחרונים על סף צדיק האמת, נווליפי' 28".

"אם אחד הביט על חבירו, נקרשה בו טיפת חלב האחרונה. ובינינו היה גם רבי אהרן לייב נ"י ציגלמאן, ישראל דוד רבי חיים צערנטנר, אחי רבי יעקב ובנו מענדל, ועוד אחדים שאינני נזכר בהם. מחוץ שכלה חרב הרשע, ובחדרים – אימה נוראה. יריות, פצצות, שריפות ושמים שחורים, של עופות טורפים. "עופות" של ברזל, ובפיהם אותו הסם אשר ראה רבינו הקדוש בחלומו לפני מאה וארבעים שנה"... אבל אנחנו התקשרנו לצדיק האמת, ובידו של הקדוש ברוך הוא הפקדנו את רוחנו".

"רבי אהרן לייב התפלל מעריב בעוד יום, בידי שמים, אבל הצר החשיך לנו את היום והזיר משמים פצצות יקוד, והקדיח והשריף את הרובע היהודי. שני אלפים יהודים כילה במשך שתי שעות!! אנחנו גמרנו את התפילה בערך חצי שבע (6 וחצי), ובחיפזון ובאימת מוות יצאנו כדי להגיע כל אחד לבית מושבו. מכל ארבע הצדדים היינו מסובבים בלשונות של אש של גיהנום נורא. עלינו היה פשוט לעבור דרך אש כדי לבוא הביתה – גם זה הוכרחנו לעשות. באנו הביתה, מצאתי פצצה נפלה לביתי והרגה - או נכון יותר קברה אנשים חיים - עד ארבעים יהודים חפי פשע... כל שמשות דירתי נשברו לרסיסים, העששית נפלה ארצה, ובנסי נסים ניצלו בני ביתי ובני". עד כאן דבריו.

גם עשרה ימים לאחר מכן, ביום כיפור, לא נרתעו הם והתקבצו שוב תחת דגלו של רבינו הקדוש, ושוב תפילה תחת מטחי הפגזים, וארטילריה כבדה, כשמעל ראשי המתפללים מרחפת כל העת סכנת מוות. רבי מרדכי לסקר ז"ל, שהתפלל בקביעות עם אביו רבי צבי ז"ל באותו בית מדרש, ובחסדי שמים שרד מהמלחמה, עוד זוכר את אותה תפילת יום כיפור תחת פגזי האוויר כאילו היה זה אך אתמול. "מעט אנשים הגיעו" – סיפר – "אולם היתה זו תפילה אמיתית, עם ה"אש" של רבינו הקדוש". לאחר התפילה חמק הוא בלויית אביו כשהם נצמדים לכתלי הרחוב כברת דרך, כשני קילומטרים עד לביתם המרוחק, כשכל העת שורקים פגזי האויב באוזניהם, עד שהגיעו מאוחר קטע בלילה לביתם.