רבי נחמן מברסלב

"איש קדוש מופת הדור" וכן "האי גברא רבא לא צריך לדידי ולא לדכוותי" אלו הם התוארים בהם הכתיר הרבי מלובלין זי"ע את הרה"ק רבי נחמן בהסכמה לספרו "ליקוטי מוהר"ן", בדומה לו המגיד מקוז'ניץ זי"ע אף הוא מגדיר אותו בתואר "מופת הדור - גדול מרבן שמו".

כך גם הרה"ק רבי אברהם חיים מזלאטשוב זי"ע בעל "אורח לחיים" המוסיף על תואר זה תואר מופלא ביותר "אדם גדול בענקים".

לשיא של הערכה מגיע הגאון האדיר מגדולי דורו המפורסמים ביותר רבי אפרים זלמן מרגליות זצוק"ל בעל "בית אפרים" שלא נמנה על דגל החסידות - המשתפך בהסכמתו "שמוע שמעתי אפרים, זה ימים כבירים קל זיע סגיא דמשבחין ביה ברב נחמן דאדם גדול הוא בתורה ובחסידות, איש קדוש מבין חידות, יודע תעלומות חכמה ושושן סודות, מפענח נעלמים ומגלה רזים במקרא, תלמוד ואגדות, ירושה היא לו מאבותיו, אבות מכלל דאכיא תולדות, שכן יונק מגידולי הקודש, חוטר מגזע האלוהי המפורסם הבעש"ט זלה"ה איש חמודות, וזרעו לברכה זרע קודש, שמם ומעשיהם עליהם מעידות, כי האנשים אנשי מידות וכו', ונפיק מבנייהו אילנא רברבא ותקיפא ורב נחמן חסידא שמיה".

להלן ממשיך הוא להפליג בשבח המחבר וספרו, בין היתר הוא מתבטא: "ואם אמנם איני כדאי ששלח אלי, ובפרט כי איככה אוכל וראיתי בדברים העומדים ברומו של עולם, ולא באתי במשפט על כל נעלם, תמן מתלין תליא (מושלים משל): 'אריוותא קומיכון ואתון שאלין לתעלייא' [האריות לפניכם ואתם שואלים את השועלים?!] אפס כי עז אהבתי כמים רבים לא יוכלו לכבות, חבר אני לכל יראי השם וכל קדושיו, ואיותה נפשי לעשות רצון צדיק כיוצא בו".

ברוח זו מפליא הגאון האדיר רבי מאיר זצוק"ל גאב"ד בראדי את הספר ומחברו אשר "טרח ביגיעה רבה לפענח כל נעלמים, ועל מה אדניו הוטבעו, חכו ממתקים מה מתוק מדבש היוצא מהאר"י, קדוש יאמר לו רבינו האריז"ל", תוך כדי הדגשה כי למרות שגדר בעדו שלא לתת הסכמות על ספרים חדשים מחמת טעמים כמוסים, יוצא הוא מגדרו לעשות נייח נפשיה של הרב המחבר "להחיש מעשהו להוציא מחשבתו מכח אל הפועל".

בשנת תקס"ה נכתבו ההסכמות הללו על ידי גדולי מאורי דור דעה, גאונים וצדיקים אשר הארץ האירה מכבודם, כאשר היה הרה"ק רבי נחמן רק בשנת הל"ו לחייו, ולמרות שעדיין לא הגיע לשנות העמידה, העריכוהו ביותר והרבו להפליג בשבחו בצורה בלתי רגילה, תוך כדי הדגשת היותו יונק מגידולי הקודש חוטר מגזע האלוהי המפורסם הבעש"ט זלה"ה, ההולך בעקבות אבותיו הקדושים זי"ע.

תולדות חייו

בשבת קודש פרשת אשה כי תזריע וילדה זכר, פרשת החודש - ראש חודש ניסן תקל"ב זרח האור בלידת הבן להרב הצדיק רבי שמחה בנו של הרה"ק רבי נחמן מהורודנקה נאמן ביתו ותלמידו של אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ולרעיתו הצדקת מרת פייגא בת הצדיק הנסתר רבי יחיאל זי"ע והצדקת המפורסמת מרת אדל ע"ה בתו של רבינו הבעש"ט - אם האחים הקדושים בעל "דגל מחנה אפרים" מסדילקוב והרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז, זי"ע.

העיר מעז'יבוז

הרך שנולד במעז'יבוז בביתו של הבעש"ט הק', בו גרו רבי שמחה ורעיתו פיגא, נכנס לברית בשבת פרשת מצורע - שבת הגדול ח' ניסן ונקרא שמו בישראל נחמן על שם אבי - אביו הרה"ק רבי נחמן מהורודנקה שנסתלק כשבע שנים לפני כן ב' תמוז תקכ"ה ומנוחתו כבוד בעיה"ק טבריה ת"ו.

חסידים מספרים כי בשעת קריאת השם נענה דודו הרה"ק רבי ברוך ואמר: שמו נחמן על שם הכתוב: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט) וכדרשת חז"ל (סנהדרין קיג, ב) צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם.

כאשר פנתה אמו הצדקת פיגא - עליה העידו שני אחיה צדיקי הדור, שהיא בעלת רוח הקודש, לאחיה רבי ברוך בבקשה שיברך את הרך הנימול בנה, שלא תהיה עליו מחלוקת, היתה תשובתו: דבר זה לא יכול להיות, בהכרח שיחלקו עליו ולא ניתן לשנות זאת.

אמו שמרה עליו כבבת עינה והיתה רגילה להניח אותו עם עריסתו על ציונו הקדוש של זקינה הבעש"ט, מקום שם הרבתה לבוא ולהתפלל בייחוד עליו שיגדל בתורה ויראת שמים, בנה החזיק לה טובה על כך כל ימיו, וציוה לחסידיו שתמיד יזכירו אותו בשם אמו - ולא כנהוג בשם האב - כאות תודה על בקשותיה ותפלותיה עליו במקום קדוש זה.

בוצין מקטפיה ידיע

עוד בהיותו ילד קטן ניכר עליו כי נוצר לגדולות, וכבר בגיל שש גמר בדעתו לפרוש מתאוות העולם. סיגף עצמו שלא ליהנות מאכילתו, והיה בולע כשאכל מבלי ללעוס בכדי שלא יהנה מאכילתו, וכל מעשיו היו בהצנע לכת, ולשם כך הסתיר עצמו ועשה מעשי נערות, בכדי שלא יעמדו על טיבו. התמדתו בלימוד היתה עצומה, לא הסתפק בלימוד הרגיל של המלמד, אלא הוסיף לו כסף עבור כל דף נוסף שלמד עמו, מלבד שכר הלימוד שהיה מקבל המלמד מאביו.

ביתם במעז'יבוז היה בית ועד לצדיקים, שבבואם לציונו של הבעש"ט הק' היו גם באים לבקר בבית זה שבו התגורר הבעש"ט בחייו, ומאחר שהרבו לספר שבחיו וגודל עבודתו, היה הוא משים אזנו כאפרכסת, ומאזין לשיחות הצדיקים, ואף השתדל ללכת בעקבות זקינו הגדול, ולקיים עצותיו והדרכותיו כפי שקלט - למרות ילדותו - כשהוא מקפיד על הסתרת עבודתו מבני אדם. רגיל היה לרוץ מדי פעם להשתטח על ציון זקינו הבעש"ט, והיה רגיל ללכת שם באישון לילד, ולא עצרו הקור בלילות החורף, ושהה שם שעות רבות בבכי שיזכה להתקרב אל השי"ת, ולאחר מכן הלך לטבול במקוה למרות הקור העז, וסיפר בעצמו שהנהגות אלו התנהג בהיותו בגיל שש שנים.

רגיל היה לבכות הרבה על כל דבר שביקש מהשי"ת, וגילה פעם שבהיותו צאצא למלכות בית דוד, לכן רגיל הוא ללכת בלב נשבר ולבכות הרבה, כשם שדוד המלך ע"ה יסד את ספר תהלים שרובו הוא דברי כבושים היוצאים מלב נשבר, בהוסיפו כי גם דודו הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז אינו רגיל בפנים שוחקות אלא בלב נשבר.

זריזות והתמדה

כאמור היה מתמיד עצום בלימודו, וכך רכש בקיאות בש"ס ופוסקים, זוה"ק ותיקוני זוהר, כתבי האריז"ל וכל ספרי המוסר, והעיד על עצמו ששקד על ה"ראשית חכמה" פעמים רבות ללא מספר, בקיאותו היתה מבהילה ומקיפה תנ"ך כלשונו, ארבעה חלקי שולחן ערוך ונושאי כליהם, והיה רגיל להורות לשומעי לקחו כשגדל על חובת הלימוד בהתמדה, באמרו שכל מה שזכה לדעת, היה הכל בגלל הזריזות וההתמדה, והיותו יגע בתורה ובעבודה במסירות נפש על כל פרט ופרט.

ספר המדות

עוד בטרם היותו לבר-מצוה חיבר את ספר המדות על סדר א'-ב' "ליקוטים נפלאים אשר ליקט בימי ילדותו, כל אשר השיג יד חכמתו הגדולה, להבין דבר מתוך דבר, ואסף מכל ספרי קודש כל אשר מצא בהם מה שנוגע למוסר ולהנהגות ומדות ישרות, וכתבם אצלו לזכרון, הן מה שמבואר בדברי חז"ל איזה מעלה של מדה טובה, או להיפך - גנותה של מדה רעה, הכל באשר לכל העתיקם על סדר א'-ב' אצל כל מדה ומדה והיפוכה, למען לכת בדרך טובים ואורחות צדיקים לשמור, ונוסף לזה השיגה חכמתו הרמה, הרבה דברים יקרים ונפלאים, אשר אינם מבוארים בפירוש בדברי חז"ל, אך ברוב עוצם השגתו הבין דבר מתוך דבר, והשיג חידושים יקרים בעניני המדות מתוך הפסוקים ומתוך דברי חז"ל, אשר אינם מבוארים בפירוש, כי אם ברמז למשכיל כמותו וכל זה חיבר קודם הבר-מצוה שלו" [מתוך הקדמת תלמידו הרה"צ רבי נתן מברסלב זצוק"ל לספר זה] ספר זה היה מאד חביב בעיניו, ורגיל היה לומר: זה עשה אותי ליהודי [תרגום מלשון המדוברת] וכונתו היתה שעל ידו זכה לתיקון המדות כראוי.

אני היום ילדתיך - בר-המצוה ונישואיו

בשבת קודש פרשת ויקרא - פרשת החודש, ראש חודש ניסן תקמ"ה הגיע למצוות, בו ביום בא דודו הרה"ק בעל "דגל מחנה אפרים" זי"ע מסדילקוב ששבת במעז'יבוז לברך את בן אחותו נער הבר - מצוה ביום בו נעשה לאיש. לימים סיפר כי אמר לו את הפסוק: "אני היום ילדתיך" (תהלים ב, ז) ופסוק זה נדרש בחז"ל (עי' זוה"ק ח"ב צח, א) על יום הבר - מצוה, ודיבר עמו דברי מוסר והתחזקות, אותם קיבל מזקינו הבעש"ט זי"ע, והדיבורים הללו ששמע מדודו היו יקרים וחשובים מאד בעיניו.

ביום ראשון ב' ניסן הניח תפלין לראשונה, פרשיות התפלין נכתבו על ידי הסופר הצדיק הנסתר רבי אפרים זצ"ל שהיה ידוע בשמו רבי אפרים סופר, וכשהתחיל להניח תפילין, הניח מיד שתי זוגות תפילין רש"י ורבינו תם.

זמן קצר לאחר מכן דובר בו נכבדות עם בתו של הנגיד המפורסם רבי אפרים מזאסלאב זצ 'ל, שהיה מפורסם לבעל צדקה נכבד ומכניס אורח חשוב, ואצלו התאכסנו הצדיקים המפורסמים, עשירותו היתה גדולה, לאחר שרכש כמה כפרים בסביבות העיירה מעדוועדיווקא, הוא עצמו גר באחד הכפרים שבסביבה אוסאטין.

חותנו העניק לו נדן, ולאחר החתונה שהיתה בעיירה מעדוודיווקא, שקד על תלמודו ועבד את קונו בהתלהבות, אך כל מעשיו היו בהצנע אף מחותנו, שלא ידע על כך וחשבו לאיש פשוט, והדבר גרם לו צער רב, עד שפעם הגיע אחד הצדיקים מתלמידי המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע, שעלה בידו לעמוד על עבודתו הקדושה, לאחר שהסתתר ממנו, והלה ביקש מחותנו של רבינו שלא יפריע לו בדרכו. באותה תקופה סיגף עצמו ביותר, והיה מתענה משבת לשבת, וכשנתפרסם היה מזכיר בגעגועים את סיגופיו הרבים.

העיר מעדוודיווקא

כעבור זמן החל להתפרסם ודבקו בו אברכים שקיבלו ממנו דרך בעבודת השי"ת, למרבה הפלא התקרב אליו גם אחד מצדיקי דורו המגיד מטארהאוויצא רבי יקותיאל לנדא זצ"ל שהיה מגיד וצדיק מפורסם, ואף היה מזקני הדור, והיה מקורב אל הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל זי"ע בעל "מאור עינים" ובהזדמנות אחת כשביקר אותו צדיק רבן של ישראל בעיירה שבה התגורר רבי נחמן, וכשראה אותו ה"מאור עינים" התבטא עליו בהתפעלות: הנה הוא יפה עינים וטוב רואי, ועליו נאמר הפסוק: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז), באותה שעה היה רבינו אברך בן ח"י שנים בלבד, אך כבר אז החל להתפרסם והתקבצו אליו לעיירה מעדוועדיווקא חסידים ואנשי מעשה, ובתוכם אנשי שם חשובים שדבקו בו.

משאת נפשו - ארץ ישראל

"מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת, דהיינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי קדושת ארץ ישראל, כי כל עליות שצריכין לעלות אל הקדושה הם רק על ידי ארץ ישראל, וכן כל עליות התפלות הם רק בארץ ישראל". (קיצור ליקו"מ כ, ח)

בשנת תקנ"ח גמר אומר בדעתו לנסוע לארץ ישראל בהתאם לדבריו האמורים, שאף הוסיף עליהם בספר המדות שלו [ערך ארץ ישראל] "על ידי השתוקקות שאדם משתוקק לביאת ארץ ישראל, על ידי זה נשפע פרנסה גדולה" וכן "לפי החידוש שאדם מחדש בתורה, כן נמשך לו הארה מקדושת ארץ ישראל", וביותר מה שמובא בספרו (ליקוטי מוהר"ן תניניא סי' מ) כי "עיקר מעלת קדושת ארץ ישראל הוא רק על ידי השגחת השי"ת ומחמת שהשי"ת מסתכל בארץ ישראל תמיד, כמו שנאמר: "תמיד עיני ה' אלהיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) על ידי זה ארץ ישראל מקודשת ואוירה מחכים".

בערב חג הפסח באותה שנה תקנ"ח - לאחר שמלאו לו כ"ו שנים - כשיצא מהמקוה נענה ואמר למלווהו כי השנה יהיה בודאי בארץ הקודש, כשנודע הדבר לאשתו הרבנית שלחה את בתה הבכורה שתשאל אותו מי יפרנס אותם, היתה תשובתו: את תסעי אל מחותנך - כי היתה כבר מאורסת בגיל צעיר - אחותך השניה יקח אותה אחד להיות משרתת בביתו, ואילו האחות הקטנה יימצא מי שירחם עליה לקחתה לביתו, ואילו אמם תבשל בבית זרים בהוסיפו כי כל מה שבביתו ימכור הכל להוצאות הדרך.

מובן מאליו שנתעוררה בכיה גדולה בבית, ואילו הוא נענה ואמר: יהיה איך שיהיה אני נוסע בודאי, כי ברובי הנני כבר נמצא שם, 'ומיעוטא, בתר רובא אזלי'. לאנשיו הוסיף: אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, והנני יודע את גודל המניעות והעיכובים שיהיו על כך ללא שיעור, בודאי יהפוך השטן את כל העולם, ויעורר מלחמה גדולה על מנת למנוע את נסיעתי לארץ ישראל, אך "כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם וה' הטוב בעיניו יעשה".

באותם הימים התבטא כי כשרוצים לבוא לארץ ישראל, צריכים להיות מוכנים אפילו ללכת ברגל, שהרי כך אמר השי"ת לאברהם אבינו ע"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א) ואמר לו השי"ת: "לך לך" דייקא, שצריכים לילך רגלי ממש, כדי לזכות לבוא לארץ ישראל, ודברים אלה נאמרו בהתלהבות עצומה עד מאד.

הנסיעה לארץ ישראל

בערב שבת פרשת אמור ל"ג בעומר י"ח אייר תקנ"ח (לדף נסיעת רבנו הקדוש לא"י לחץ כאן) יצא מביתו במעדוועדיווקא בלוית מלוהו ושבתו בכפר סאקילע, רבי נחמן סיפר כי שם נתגלה לו בחזיון הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק זי"ע וגילה לו כי יש שם קדוש להשקיט סערה בים, והוא השם: 'אתה' כמו שנאמר: "בשוא גליו 'אתה' תשבחם" (תהלים פט, י).

לפני חג השבועות החל נפוליון במלחמה עם מצרים, ובכך נתקיימה אזהרת רבינו כי הס"מ יעורר מלחמה בעולם, ובלבד שיעלה בידו למנוע את נסיעתו, אך הוא המשיך בדרכו. בחג השבועות היה בעיר חרסון. מיד אחרי חג השבועות נסע לעיר הנמל אודיסה, ומשם הפליג באוניה לאיסטנבול שבטורקיה, למרות החשש של סכנת המלחמה בים התיכון, לאחר ארבעה ימים הגיעו לאיסטנבול, תלאות רבות עברו עליו שם בגלל חשדות, אך רבינו הסתיר עצמו וסבל בזיונות באמרו: כי רק באופן זה יוכל להגיע לארץ ישראל. והסביר למלווהו כי מאחר שארץ ישראל היא גדלות שבגדלות אי אפשר להגיע לשם רק על ידי קטנות שבקטנות, כי ידוע שלפני השגת הגדלות צריכים תחילה ליפול לקטנות, ובגלל זה לא עלה בידי צדיקים מפורסמים להגיע לא"י, כי לא יכלו לרדת לאותה קטנות, אמנם הוא ברצונו לבוא לארץ ישראל, מוכן הוא לעשות גם את זה.

במשך כל חדשי הקיץ נתעכב באיסטנבול, ובהיותו שם אף השתטח על קברו של הגה"ק בעל "סמיכת חכמים" רבי נפתלי כ"ץ זי"ע שמנוחתו כבוד שם, ובינתיים התגברה המלחמה עם צרפת ומחמת הסכנה לא נתנו היהודים באיסטנבול לצאת מהעיר.

באותו זמן הגיעה ספינה שבה נסע הרה"ק רבי זאב וולף מטשארניאוסטרהא זי"ע מחשובי תלמידי המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע לארץ ישראל, ולמרות שרבינו הסתיר עצמו, גילה לו מלוהו של רבינו ואותו צדיק כיבדו ביותר, אם כי רבי נחמן המשיך בדרכו כאמור לעסוק בקטנות.

בכ"ב אלול הפליגה הספינה בה נסע רבינו, לאחר כל מה שעבר עליו בהיותו באיסטנבול, ואם כי כאמור לא נתנו היהודים לצאת משם לאיש בגלל סכנת המלחמה, אבל בגלל רצונו של הגאון הקדוש המהרי"ט אלגאזי זי"ע - ששהה אז שם - לחזור לביתו בירושלים נפתחה האפשרות לנסוע לארץ ישראל, ואם כי בדעתו היה להגיע לירושלים, אך כשהגיעה הספינה ליפו לא נתנו לו הישמעאלים לרדת מהספינה, לאחר שחשדו בו שהוא מרגל צרפתי, מחמת חסרון ידיעתו את שפתם של הערבים.

העיר חיפה בה רבנו הקדוש עשה את פסיעותיו הראשונות בארץ הקודש

כאשר נודע בטבריה על בואו, שלח הרה"ק רבי אברהם הכהן מקאליסק זי"ע יחד עם חכמי הספרדים בטבריה שלוחים שביקשו ממנו שיבוא אליהם לחג הסוכות, אך הוא סירב ונשאר בחיפה שם חגג את חג הסוכות.

באיסרו חג ביקש ממלווהו לדאוג לספינה הנוסעת לתורכיה, אך הלה ביקש להישאר כי רצונו להיות בטבריה, ולמרות שרבינו כבר החליט לחזור לביתו בחוץ לארץ נעתר לבקשתו, ובערב ראש חודש מרחשון, כ"ט תשרי, הגיע לעיה"ק טבריה. בבואו לשם נתכבד בכבוד רב על ידי הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע - שהנהיג את העדה בטבריה, ורבינו השיב אהבה והעריצו ביותר באמרו: הלא ראיתי כבר כמה צדיקים, אבל שלימות הוא רק אצל הצדיק הקדוש רבי אברהם קאליסקער.

כמחצית השנה שהה רבינו בארץ ישראל, השתטח על קברות התנאים והאמוראים, על כך מסופר ב"חיי מוהר"ן" ולאחרונה ב"פעולת הצדיק", אבל למרות רצונו ושאיפתו לא עלה לירושלים, בגלל המצב המלחמתי ששרר אז בגלל מלחמת נפוליון, וכתוצאה ממצב זה היתה נסיעתו בחזרה כרוכה בתלאות רבות ובסיכונים עצומים.

הנסיעה חזרה

תקופת הנסיעה נמשכה מאדר ב' שאז עלה על ספינה בעכו עד חג השבועות. את חג הפסח עשה ברודוס, אך לא ירד מהספינה, ואת הסדר ערך יחד עם מלוהו על הספינה בשני הלילות.

במשך כל הזמן היה נתון לסכנה, ובחול המועד זכה להשתחרר ולרדת מהספינה, לאחר שרב החובל קיבל כופר עבורו. את חג השבועות עשה בגאלאץ שברומניה, ורק בסוף חודש סיון הגיע לווהלין ובחודש תמוז לקראת שבת פרשת חוקת זכה לחזור לביתו, שבע תלאות וייסורי הדרך.

בהיכלי צדיקים

מהראוי לציין כי בכל מקום אליו הגיע במהלך הנסיעה זכה לכבוד רב, ואפילו חכמי הספרדים שיחרו פניו והרבו לכבדו, כמו כן ביקרו אצלו מקובלים בהיותו בארץ ישראל והרבו לעסוק עמו בסתרי תורה.

בדרכו חזרה ביקר בהיכלי הצדיקים המפורסמים, אצל הסבא משפולי זי"ע, שערך לכבודו סעודה - היה זה לפני שחלק עליו, ומי בא בסוד קדושים, וכן אצל הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע בעל ה"תניא", כשהוא מנסה להשכין שלום בינו לבין הרה"ק מקאליסק, ובכך מילא את השליחות שהטיל עליו הצדיק מקאליסק, בעל ה"תניא" כיבדו ביותר וביקשו שיאמר תורה, אך לאחר שסירב, אמר הוא עצמו תורה ארוכה, רבינו היה תמיד משבח את דברי התורה שאמר על הפסוק: "רחמיך רבים ה'" (תהלים קיט, קנו) כי הוא מתמלא כביכול רחמנות על השי"ת [בלשון אידיש המדוברת: אגרויס רחמנות אויף דיר ה' יתברך] בהדגישו כי קלע אל המטרה בפירושו.

ביקור מיוחד במינו ערך אצל הרה"ק רבי מרדכי מנשכיז זי"ע שהיה מוטל על ערש דוי בחולי כבד, אותו צדיק כיבדו ביותר, ולמרות חולשתו הרבה הסב עמו ואף הזמינו לשבות אצלו, זמן קצר לאחר מכן נסתלק הרה"ק מנשכיז בח' ניסן תק"ס.

כמו כן ביקר אצל הרה"ק רבי צבי אריה מאליק זי"ע, שהיה מפורסם בחכמתו הרבה, ומסופר שהתבטא בשבחו של רבינו כי: "ויחכם מכל האדם" לומר עליו, אין זה עדיין הגדרה מספיקה!.

כל חיותו היא מביקורו בארץ ישראל

דביקותו של רבי נחמן בארץ ישראל היתה ללא דוגמא, כל ימיו היה קשור אליה ומפורסם הוא מה שאמר: כל חיותי היא ממה שזכיתי להיות בארץ ישראל, ואף התבטא: לכל מקום ומקום בו אני נוסע, איני נוסע רק לארץ ישראל.

מספרו "ליקוטי מוהר"ן" נושבת רוחה של ארץ ישראל, וכך הם דבריו: עיקר המוח והחכמה הוא רק בארץ ישראל, ואפילו ישראל שבחוץ לארץ הם מקבלים ויונקים כל מוחם וחכמתם מארץ ישראל, וכל אחד מישראל יש לו חלק בארץ ישראל, וכפי חלקו בה כך יונק ומקבל הימנה חכמתו (ליקו"מ תנינא סימן עא), כאשר שאלו בחיר תלמידיו הרה"צ רבי נתן זצוק"ל על מה שאמר גדולות בענין ארץ ישראל, הקפיד מאד ואמר: כוונתי הוא ארץ ישראל בפשטות עם אלו הבתים והדירות, כי רצונו היה חזק שכל איש ישראל, ישתדל לנסוע אליה בפשטות, כי זה עיקר ניצחון המלחמה, כשזוכים לבוא לארץ ישראל.

מרגלא בפומיה כי ההבדל בין התורה שאמר לפני שהיה בארץ ישראל ולאחריה הוא כרחוק מזרח ממערב. תלמידו ר' נתן כותב ב"שבחי הר"ן" כי "עיקר השגתו הנפלאה והנוראה מאד מאד, התחילה אחרי שהיה בארץ ישראל, עד שהיה מתבייש עתה בהתורה שאמר לפני היותו שם, וכל ספרו ליקוטי מוהר"ן - רובו ככולו הוא התורה שאמר לאחר מכן - פרט לכמה מאמרים בלבד.

והן הם דברי תורתו בה שילב יסודות עבודתו הקדושה: תפלה, אמונה ודביקות בקדושת ארץ ישראל (ליקו"מ סי' ז) "דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שנאמר: "תבואי תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד, ח) ואמונה היא בחינת תפלה כמו שנאמר: "ויהי ידיו אמונה" (שמות יז, יב) ותרגומו: 'פרישן בצלו', וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה - למעלה מהטבע, כי הטבע מחייב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה שיאמין שיש מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו. ועיקר אמונה - בחינת תפלה, בחינת נסים אינו אלא בארץ ישראל כמו שנאמר: "שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג) ושם עיקר עליות התפלות, כמו שנאמר (בראשית כה, ז) "וזה שער השמים" ועיי"ש, שאי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי מדת האמת הניתנת להשגה על ידי התקרבות לצדיקים וללכת בדרכי עצתם.

עמוד התפלה

רבינו היה חטיבה אחת של תפלה, בט"ל שנותיו הקצרים (תקל"ב - תקע"א) שזור קו מנחה הממצה את אישיותו המופלא והיא התפלה, משחר טל ילדותו ועד יומו האחרון ממש היו דבריו והנהגתו סובבים והולכים אודות התפלה, הרבה לבקש שיעשו מתורותיו - תפלות, ועל כל דבר ציוה להתפלל ולהתחנן לפני השי"ת כלשונו "על כל דבר קטן וגדול שחסר לו לאדם צריכים להתפלל להשי"ת שימלא לו חסרונו, אף על פי שבודאי העיקר להתפלל על עבודת השי"ת, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל, ומי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשי"ת נותן פרנסה ובגדים, אבל כל חיותו הוא כמו בהמה, שגם כן השי"ת נותן לה לחמה, כי האדם צריך להמשיך כל חיותו מהשי"ת על ידי תפלה ותחנונים דוקא" (שיחות הר"ן רלג).

צריכין לעשות מתורות - תפלות, דהיינו בכל מקום שלומד, יתפלל שיזכה לקיים (שם רצז). העיקר הוא: "מבטן שאול שועתי" (יונה ב, ג, שם - שם). התפלה שהיא בכוונת הלב היא פותחת כל הפתחים של מעלה (ספר המדות - הרהורים אות כו).

הרבה לחזק את כל אחד אודות חשיבות התפלה באמרו אפילו אם האדם אינו כראוי, ואיך שיהיה, בכל זאת יש ערך לתפלתו, שהרי "כמו שאי אפשר להקטיר קטורת בלי חלבנה, כך גם התפלה שאין בה תפלת הפחותים שבישראל אינה תפלה".

לאלו שרגילים לומר בשעת הגזירה, שלא ייתכן שהשי"ת הטוב ומטיב יעשה זאת היה אומר "שדברים אלו הם דברי שטות שהרי כבר היו כמה וכמה גזירות ר"ל על ישראל והעיקר להרבות בתפלה, וזה מועיל בודאי תמיד". בד בבד עם התביעה על ריבוי תפלה, היתה תמיד הדגשתו על כך שהתפלה תהיה בשמחה ולא מתוך עצבות וכך מובא ב"ספר המדות" (ערך תפלה אות פא) "תפלה שהיא בשמחה היא עריבה ומתוקה להשי"ת" ובמראה מקומות מהרב מטשעהרין זצ"ל צויין הפסוק: "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים קד), וכן (שם אות נז) "מי שמתפלל בשמחה הקב"ה מכבד אותו ופוקד את לוחציו".

חלק גדול מדברי תורתו מוסב על מעלת התפלה בלשון פשוטה כבן המתחנן אל אביו, וכשביקש לעת חליו מנכדו הקטן שיתפלל עליו, והלה ביקש בפשטות: שהסבא יהיה בריא, והעומדים שם הראו סימנים של שחוק אמר להם: הרי רק כך צריכים להתפלל כדבר איש אל רעהו, וכתינוק המתחטא לפני אביו, ולא באופן אחר. ואכן הוראה זו של רבינו הטביעה חותם מיוחד על המסתופפים בצלו והנלוים אליהם.

נדודים תלאות ומחלוקת

רבינו סבל רבות הן ממחלות ומצער גידול בנים בפטירת ילדיו הרכים ל"ע, וביותר ממחלוקת שנתרגשה ובאה עליו, בחזירתו מארץ ישראל לביתו בעיירה מעדוודיווקא כאשר לפני ראש השנה תקס"א קבע מקום מגוריו בזלטאפולי, ושם נתעוררה נגדו מחלוקת גדולה.

הוא עצמו ביאר את סיבת המחלוקת "כי כל הצדיקים הגיעו למעלתם והסתפקו בכך, ואילו הוא מוסיף להתעלות, ובעוד ששאר הצדיקים - אם כי היתה עליהם מחלוקת, הרי כשהגיעו לאותה מעלה שרצו נפסקה המחלוקת, ואילו הוא כיון שאינו פוסק להתעלות, נמשכת המחלוקת עליו ללא הרף". והסביר ביסוד דברי חז"ל (סנהדרין ז, א) שמחלוקת היא בבחינת מים, וכשם שהמים מגדלים את העץ, כך הצדיק מתרומם על ידי המחלוקת, והוסיף: אני צריך שתהיה עלי מחלוקת תמיד, כי אני הולך בכל פעם ובכל רגע מדרגא לדרגא, ואילו הייתי יודע שבשעה זו אני עומד כמו שעמדתי לפני שעה, לא הייתי רוצה בכלל להיות בעולם.

בדברי תורתו הרבה לעסוק בהבהרת המחלוקת עליו, וננקוט כמה אמרות בענין זה, "דע כי יש נשמה בעולם שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה, והיא מסובלת ביסורין וכו', וכל מפרשי התורה הן מקבלין מזאת הנשמה וכו', וכשנסתלקת אזי נסתלק ביאור התורה הנמשכת על ידה, ואזי כל מפרשי התורה, אין יכולין להשיג שום ביאור התורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים, כי עיקר המחלוקת שבעולם נעשה על ידי הסתלקות ביאורי התורה, כי הביאור הוא תירוץ על קושיות ומריבות" (ליקוטי מוהר"ן סימן כ אות א).

במקום אחר (שם סימן סא אות ה) "ויש צדיקי הדור שאמונתם שלימה בודאי, ואף על פי כן יש עליהם מחלוקת וכו' בשביל העולם, ועל ידי המחלוקת שיש עליו על ידי זה מתקן האמונת חכמים אצל ההמון עם" [ועיי"ש עוד להלן]. ואילו (שם סימן סד אות ד) הוא מבאר כי מחלוקת היא בחינת בריאת העולם [ועיי"ש בהמשך ביאורים עמוקים].

נפלאים ביותר המה דבריו (שם סימן רעז) "כשחולקים עליו צדיקים, בודאי כונתם רק לטובה, שמרימין ומנשאין אותו על ידי זה וממתיקים הדינים מעליו וכו', ועל ידי זה "צדיק כתמר יפרח", ועל כן על ידי מחלוקת של צדיקים שהיא מחלוקת שבקדושה, על ידי זה נמתקים הדינים בשרשם, נמצא שמחלוקת של צדיקים היא טובה גדולה".

מהראוי לציין מה שכתב הרב החסיד רבי אהרן וואלדען זצ"ל בספרו "שם הגדולים החדש" (ערך רבי נחמן סימן כב) "ואם כי נמצא עניינים רבים בדבריו הקדושים, אשר בהשקפה ראשונה ישובו ויתפלאו על דבריו וכו', וחס ליה לזרעיה דרבינו אור ישראל וקדושו הבעש"ט לומר הכי, "דבריו עמוקים מאד "ואיש תבונות ידלנה", כי ישרים דברי רב נחמן "צדיקים ילכו בם", וחזי מאן גברא רבא דקא משתעי בשבחיה הגאון האמיתי מאור הגולה רכב ישראל ופרשיו מו"ה אפרים זלמן מרגליות מבראד זצלה"ה [הובאו דבריו בתחילת מאמרינו] וכו' והמקבץ נדחי ישראל הוא יעורר חסדו הגדול עלינו לקבץ בני יהודה ובני ישראל יחדיו, ויטו שכם אחד לעבודתו ונשיא אחד יהיה לכולם, אז אפרים לא יצור את יהודה, ויהודה לא יקנא את אפרים ושלום לישראל ולרבנן עד עולם".

בא וראה מה שכתב מו"ר שר התורה מאוז'רוב זי"ע בסה"ק "באר משה" (פרשת בהעלותך בפסוק: "ותדבר מרים ואהרן במשה" עמ' כג) "ודע אחי כי דבר זה הוא לימוד עד סוף כל הדורות, וגם בדורנו אנו דור עקבתא דמשיחא, שבשעה שרואים לפעמים דברים תמוהים אצל הצדיקים, ובפרט כשיש מחלוקת ביניהם, אין להרהר אחריהם, כי בודאי הדבר הוא בסוד נורא עלילה, ומי בא בסוד ה' לדעת ולהבין הכונה העליונה ב"ה, שהיא בודאי לטובת הדור ולטובת הצדיק, שיהיה ראוי ומוכשר להשפיע שפע טובה וברכה, והדור יהיה מוכן לקבל השפעתו עד בלי די".

העיר זלאטיפולי

בחודש אלול שנת תק"ס קבע משכנו בעיר זלאטיפולי, לשם נכנס בלי ידיעת אנשי הקהילה, וקבע דירתו שם פתאום, אף על פי כן קבלו אותו אנשי הקהילה בכבוד גדול.
בעיר זלאטיפולי פרצה על רבנו מחלוקת גדולה, עד שכל בני העיר חלקו עליו בסיבת לשון הרע ושקרים גדולים שבדו עליו, ומאז נתפשטה המחלוקת בעולם. ואמר רבנו ז"ל שמוכרח לישב שם מן השמים כי הוא מתקן שם החטא של ירבעם בן נבט.
אף על פי המחלוקת הגדולה שפרצה על רבנו ז"ל, התקרבו אליו רבים ואף צדיקים.
וישב שם שתי שנים רצופים וקרב שם הרבה אנשים להשם יתברך. וגם הצדיק מורנו הרב יצחק אייזיק זכרונו לברכה נתקרב שם. ואמר שם תורות הרבה גבוהות ונוראות מאד.

העיר ברסלב

בשנת תקס"ב בחודש אלול עבר מהעיר זלאטיפולי לעיר ברסלב ושם קבע משכנו.
סמוך לכניסתו לברסלב מזגו לו כוס יין לקידוש, ונשפך על הארץ. ומזגו לו כוס אחר, וקידש עליו. ואחר – כך אמר היום נטענו שם "ברסלביר חסידים", ושם זה לא ישתקע לעולם, כי לעולם יהיו אנשי־שלומנו נקראים על שם עיר ברסלב וכן היה כמפורסם.

ושם בברסלב אמר: אנחנו כבשנו את עיר ברסלב בהמחאת כף ורקודין. ועוד אמר מה יהיה אם יגרשו אותי מכאן גם־כן, בכל מקום שאבוא לשם בכל מקום שאעשה פסיעה, אתקן תמיד.

שם בברסלב התקרבו אליו רבים ובפרט תלמידיו הגדולים רבי נתן מברסלב ורבי נפתלי זי"ע

בשנת תקס"ה סמוך לחודש ניסן נולד בנו הקדוש שלמה אפרים ודיבר עליו נצורות, ומעלת נשמת הילד אי אפשר לשער ולספר כלל, ומעט מרומז בליקוטי מוהר"ן תורה ט"ז, המדברת מהתרין משיחין, והילד נקרא של שם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. בשנת תקס"ו חלה הילד והזהיר אז להתפלל על הילד היקר שלו שלמה אפרים זכרונו לברכה כי היה לו חלי ההוסט [שעול] אז, ובעוונותינו הרבים התגבר הקטרוג עד שנסתלק באותו הקיץ התינוק הנ"ל:

בשנת תקס"ז התחילה לו החולאת של ההוסט (שחפת) שמחולאת זו נסתלק לאחר ג' שנים, ואמר שגם הג' שנים שחי עד הסתלקותו היו בנס.

העיר אומן

בד' אייר עזב את ברסלב וקבע משכנו בעיר אומן, כדי להסתלק שם כי היו היה לו ז"ל ענין גבוה מאד בתיקון אלפים ורבבות של נשמות וצריך להסתלק שם כדי לתקנם.

העיר אומן אותה בחר למקום מנוחתו, בשנת תקס"ב בדרכו לברסלב כאשר עבר את אומן בה קבורים הקדושים שנהרגו על קידוש השם בשנת תקכ"ח ואז אמר: כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה, ועצר את העגלה וירד למקום אחד ונתאדמו פניו מאד באמרו: כאן טוב לשכב, ולאחר הסתלקותו הוברר למפרע כי חלקת ציונו הוא בדיוק באותו מקום בו עמד אז.

הסתלקותו

בראש השנה האחרון לחייו בשנת תקע"א היה קיבוץ גדול אצלו בראש השנה קרוב לאלף איש, ולמרות חוליו וחולשתו האריך בתפלתו בליל ראש השנה כדרכו בקודש וביום א' דראש השנה לפנות ערב - בין השמשות אמר את התורה האחרונה בחייו [ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ח] והיה ציבור גדול ביותר.

חולשתו גברה והלכה וביום השלישי ב' דחול המועד סוכות ח"י תשרי תקע"א עלה למרום לאחר שהתפלל במסירות נפש ואמר הלל עם הלולב והד' מינים וסידור האריז"ל, למרות שירק דם מריאותיו מדי פעם.

דבריו האחרונים היו: אני נצחתי ואנצח, ורמזו שנסתלק באושפיזא דמשה רבינו ע"ה שהוא בספירת הנצח, בו ביום הובא למנוחה במקום אשר בחר בבית החיים של הקדושים באומן כאמור.

ספריו הקדושים

הותיר אחריו ספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן" קמא ותנינא, "סיפורי מעשיות", "ספר המדות", במהדורות מאוחרות של ספר זה נדפסו מראי מקומות של הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע, מלבד אותם שעשו תלמידו רבי נתן והרב מטשעהרין זי"ע.

הספר היחיד שנדפס בחייו היה "ליקוטי מוהר"ן" חלק ראשון שנדפס באוסטרהא בשנת תקס"ה.

מהראוי לציין כי ספרו "ליקוטי מוהר"ן" נזכר מספר פעמים בספרו של הרה"ק רבי איתמר מקונסקוולי זי"ע "משמרת איתמר" תלמידם של המגיד מקוז'ניץ והחוזה מלובלין זי"ע.

מלבד ספריו נתפרסמו ספרים נוספים אודותיו: שבחי הר"ן - נסיעות הים [הנסיעה לארץ ישראל], שיחות הר"ן, חיי מוהר"ן.

בנוסף לכך חיבר "ספר הגנוז" ,וכן "ספר הנשרף" שנשרף בשנת תקס"ח על פי הוראתו.

כמו כן היה בכתב יד "מגלת סתרים" אשר בסיומה נאמר: "אשרי מי שנתחזק באמונה ותורה וכו', כלל הדבר אף על פי שעבר מה שעבר מהגלות קרוב לאלפיים שנה ואנו מצפים בכל יום שיבוא, אף על פי כן אם יתמהמה חכה לו, בא יבוא לא יאחר, אע"פ שכלו כל הקצין בא יבוא בודאי ויהיה יפה ונאה מאד אשרי הזוכה לזה שיתחזק באמונה".

ידוע ומפורסם מה שאמר כי האש שהדליק תוקד עד ביאת המשיח.

זכותו הגדולה תעמוד לנו ולכל ישראל שנזכה לישועת השי"ת במהרה דידן.

התולדות מובאות מתוך הספר החשוב "אור יקרות", עם מעט הוספות.